הרבה מילים על מילה אחת: אבא


לרכישת שחרחורת


1. אוקטובר 2003. ישראל מדממת מפיגועי התאבדות יום-יומיים ואנחנו אורזים ארבע מזוודות, שלושה ארגזי קרטון ושני ילדים קטנים, נפרדים בדמעות מהמשפחה, ובמיוחד מסבא פַּפּוּ וסבתא שמחה, ההורים שלי, שמצידם דווקא שמחים שיש להם ילדה אחת פחות לדאוג לה – וטסים לשנת שבתון בבוסטון מסצ'וסטס. מ', הגרוש שלי, הוזמן לפוסט-דוקטורט ב'Harvard University'

יפ.


כשסיפרתי לו על הנסיעה הזאת לבוסטון, הוא ממש שיכנע אותי שזאת הזדמנות טובה בשבילי להתפתח, לגדול וכו'. אני זוכרת שכשאמרתי לו שאני לא רוצה לעזוב את המשפחה, הוא אמר לי, משפחה יש לך כל הזמן, אבל הזדמנות כזאת לראות אמריקה? מה ההתלבטות בכלל?



3. אז אנחנו נוחתים בנתב"ג של בוסטון. השעה שתיים בלילה. או שתיים לפנות בוקר. תלוי מאיזה צד של השפה מגיעים. אנחנו גמורים מ 12 שעות טיסה פלוס 8 שעות המתנה פלוס 2 קוֹנִקְשֵׁנִים, בלונדון ובניו יורק. היינו עניים, הכי-הכי עניים שאפשר לדמיין, ובגלל זה לקחנו את הטיסה הכי-הכי זולה שאפשר היה להשיג. אני די בטוחה שאם היו מציעים לנו גם עצירת ביניים בבנגלדש תמורת עוד הנחה של עשרים דולר, היינו חוטפים גם את המציאה הזאת. הג'וניור בן השלוש לא הסכים לרדת לי מהידיים כל הטיסה וכל הזמן בכה וייבב. יבב ובכה ומחה. "לא רוצה בואינג" "לא רוצה בואינג." ככה 12 שעות. בחיי. הנוסעים סביבי הציעו, בעדינות, לשלוח אותו למוקטעה ברמאללה. המצחיק הוא, שאני עוד הייתי בטוחה שהוא מת על מטוסים. התברר לי שזה בתנאי שהם עשויים מלגו, פליימוביל או מקלות של ארטיק.


4. בקיצור, אנחנו נוחתים. מוצאים בחנייה את הקרַייזלר שקנינו מראש מישראלים שחזרו לארץ, מעמיסים את כל הכבודה, עולים על ה Massachusetts Turnpike ויוצאים לכיוון צ'סנאט היל, ברוקליין, לדירה שגם אותה שכרנו בשלט רחוק, חודש קודם. בדרך יורד גשם משוגע, ועליי מוטלת מלאכת הניווט. איכשהוא, אין לי מושג איך זה קרה, מהר מאד אנחנו מוצאים את עצמינו עושים רונדלים בשכונה חשוכה וצפופה שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמדובר בשכונת עוני. אקסיוז מי, אני שואלת בחור ענק שעומד בקצה הרחוב כמו תמרור, בלי לזוז, איפה אנחנו ואיך אנחנו יוצאים מכאן? והגוליבר משקיף עליי מלמעלה ואומר לי, ווסט רוקסברי ואני מאד מציע לכם לא לעצור פה. יש לאמריקאים קטע כזה, שהם strongly suggest כלומר, הם לא אומרים לך, תעופו מכאן בזה הרגע, הם מציעים לך להמשיך לנסוע. אז, לא ידענו את זה, אבל ווסט רוקסברי היא פחות יותר המערב הפרוע של בוסטון. איך שאני סוגרת את החלון, אני שומעת צעקות, ואז חבטה עזה, ואז, צרור יריות. כן, כן. בלילה הראשון שלנו בבוסטון נקלענו לקרב כנופיות שאת התוצאות שלו ראינו למחרת בבוקר במהדורת החדשות המקומית.

כל הפתיח הזה בא לספר לכם שההתחלה שלנו בבוסטון לא הייתה להיט.


5. ואז מגיע הלווין. או בעברית: ליל כל הקדושים. (שיר הלואין מצ"ב) ליל כל הממתקים ליתר דיוק. המנהג הוא כזה: הילדים הקטנים עוברים בין בתי השכונה ודופקים הדלתות, טריט או טריק? הם שואלים בחנחון. כלומר, "תעלול או ממתק?" מי שפותח להם את הדלת, אם הוא לא רוצה להיזכר לדיראון עולם כקמצן של השכונה, זורק איזה סוכריה או חטיף שוקולד אל תוך השקית הפעורה.

הילדים שלי, עמי ותמי בגירסת ניו אינגלנד, מפנימים במהירות את הרעיון ושואלים באנגלית רצוצה "טריט או טריק?" ואחרי כמה שעות גוררים שק מפוצץ ממתקים שסוגר לי הפינה של הקינוחים לארבע השנים הקרובות. הג'וניור שואל, "אפשר להתחיל לאכול את האפיקומן?" אני משחקת אותה אמא אחראית: "כן, אבל כל יום אני מרשה רק ממתק אחד" עמי ותמי מתמרדים, "אוף. אמא. את תמיד הורסת את כל הכיף." "טוב. אז שניים." אני מתרצה. "שלושה" תמי מתמקחת. "טוב אז ארבעה וזהו."

תמיד הייתי טובה במשא ומתן.


6. ואנחנו עולים לחדרי השינה שבקומה העליונה של הבית.

כמה שעות אחר כך, הטלפון מצלצל. "אתה שומע את הטלפון?" אני שואלת את מוש. כאילו, ברור שהוא שומע! הטלפונים באמריקה הם סוג של טרקטורים.

אבל מוש עונה: "לא." ומסתובב.

"אולי זה מישהו מישראל?" אני מציעה.

כל הישראלים באמריקה מכירים את זה. לכל משפחה יש את הדודה הקרצייה או את הסבא הדמנטי שלא הפנים את הפרשי השעות בין ישראל לארה"ב.

אנחנו מחליטים להתעלם. אבל הטלפון לא. אני פוחדת שעוד שנייה השכנים יבואו לדפוק לנו בדלת.

"טוב, רדי את, " מ' ממלמל, "זה בטח ארז. הוא בטח שוב מתגרש מאשתו." כמה ימים קודם ארז התקשר אליי בוכה, אשתו עזבה את הבית חייו אינם חיים ומה הוא יעשה, עדיף מותו מחייו. (אל תדאגו. הוא דווקא חי עד היום.)

"זאת בטח מריה." אני עונה. מריה הייתה העובדת הזרה שאבא של מוש השכיר לה את הדירה של הסבתא. בכל פעם שהברז טיפטף או שהחלון לא נסגר או שהשקע לא התאים לתקע - היא הייתה מתקשרת לאמריקה. להגיד למוש שיגיד לאבא שלו שהברז מטפטף או שהחלון לא נסגר או שהשקע לא מתאים לתקע.

"אין לי סבלנות." הוא חוזר לישון.

"זאת מריה." אני מתעקשת. מנסה להישמע החלטית. בינתיים הטלפון טרקטור מרעיד את כל הפרברים של בוסטון.

"נו, איריס. זה ארז!"

"זאת מריה." אני מחזירה לו.

"ארז."

"מריה."

"זה ארז."

"זאת מריה."

"רגע," פתאום אני חושבת, "אולי היה פיגוע?" אני מזנקת מהמיטה ודוהרת לקומה התחתונה. "הלו!" פתאום קופצת לי מחשבה מקורית: אולי אני אשדך לארז את מריה והוא יתקן את הטיפטוף ויסגור לה את החלון ויכניס את השקע לתקע?


7. "איריסי." אני מזהה את הקול של דליה אחותי. את דליה אחותי אני כמובן אוהבת. גם אם היא מתקשרת אליי באמצע הלילה. גם אם היא לא הפנימה את הפרש השעות בין ישראל לארצות הברית. אז אני אומרת לה בשיא העדינות, "היי, ממי, מה קורה?" אבל אני שומעת אותה ממלמלת, "איריסי... איריסי את שומעת?" "כן," אני אומרת לה, אני שומעת, ממי. מה קורה? הכל בסדר? לא היה פיגוע או משהו?"

"לא, לא." היא אומרת לי ונדמה לי שהיא צוחקת.

"את יודעת מה השעה עכשיו אצלנו?" אם אני לא טועה אני גם מצחקקת. אבל דליה בכלל לא צוחקת. להיפך. היא נחנקת מבכי. "אבא מת. איריסי. אבא מת."


8. מאותו יום אני בעיקר זוכרת כלום. נסיעה לניו יורק, ושדות תעופה, עברתי איזה ארבעה בדרך לארץ. כל החיים שלי חלפו מולי בסלואו מושן. ומאז, מאותו יום, אני לא מפסיקה לכתוב. כל הסיפורים האלה, הנסיעה, קרב היריות, הגלות הזאת באמריקה והגעגועים לאבא ולכל מה שנשאר, עבר ונעדר, מצאו להם מקום בספרים. ויש מצב שבעיית המינון עברה אליי. כי אני לא מפסיקה לכתוב, כמו שאתם רואים. לא מפסיקה לכתוב.


9. והנה שיר מתוך "שחרחורת" שאך צאה מהמכבש בפעם השישית. בתמונה למעלה: אבא שלי המתוק בעולם, מאיר אליה ז"ל, ובזרועותיו אוריה שלי. היום בן 22.





17 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול