הרבה מילים על מילה אחת: אורלי

1. הזמן: שנות התשעים. המקום: האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. אכסדרת בית הספר לריפוי בעיסוק. במציאות: האוניברסיטה הכעורה בעולם בעיר הכי יפה בעולם. אני: ילדה בת 22 שחולמת להיות סופרת. כבר נרשמתי ללימודי ספרות צרפתית, רציתי לקרוא את סארטר בשפת המקור – אבל אבא אומר שצריך ללמוד מקצוע ואני עושה כל מה שאבא אומר.


2. ונרשמת ללימודי ריפוי בעיסוק, בלי שמץ מושג מה כוללים הלימודים. בטיפשותי חשבתי שזה סוג של טיפול באומנות כזה, והי, יש לי ידיים טובות! חודש קודם מכרתי לכל הבנות במפעל הנעליים שבו עבדתי שרשראות-פִימוֹ ועגילי צדפים בעיצוב אישי. (!)


3. ואז מתחילה השנה. שמות הקורסים שמתפרסמים על הלוח הכינו אותי בקטנה לקטסטרופה שתתרגש עליי. מהשיעור הראשון בפיזיולוגיה אני יוצאת מבוהלת כמו עכבר מעבדה. בעיקר כי השיעור התקיים במעבדה! מעבדה? אני הייתי הניסוי! ולא הבנתי מילה ממה שאמר המרצה. "רֵצֶפְּטוֹר"? אני מכירה רצפט. זה קשור איכשהו? "מֶמְבְּרָנָה"? אני מכירה מַקָרֵנה. אני מכירה אירנה. אני מכירה טָבֶרְנָה. אני גם מכירה כמה שירים של יורגו דלארס. "מפל ריכוזים"? אני מכירה מפל התנור. היינו מטיילים שם כל שבת כשהייתי קטנה...


4. די מהר אני מבינה שאין מצב שאני צולחת את התואר הזה. אני זוכרת שנשענתי על קיר האכסדרה שהיה צבוע בצבע שמן צהוב, אני זוכרת אותו כאילו הייתי שם אתמול, וניסיתי לחשוב מה אני עושה. לעזוב את הלימודים? מה אבא יגיד? איך אשלם שכר לימוד לעוד סמסטר?


5. ככה חלפו כמה שבועות מייאשים. קצת לפני סוף סימסטר א', החלטתי שאני יוצאת מההלם ופניתי לאחת הבנות המצטיינות. הציונים היו תלויים על הלוח. כולן ידעו כמה כולן קיבלו. ביקשתי ממנה את המחברת, הבטחתי להחזיר לה למחרת. היא הסתכלה עליי במבט "את, שום דבר כבר לא יציל אותך" והקלישה לי איזה תירוץ שהיא בדיוק הבטיחה את המחברת, שהיא בדיוק נוסעת להורים, שאמא שלה, שסבתא שלה, אני לא זוכרת. נפנפה אותי. נעלבתי ממנה כמו שלא נעלבתי מאף אחת בחיים.


6. במקרה במקרה חולפת על פנינו אורלי. היא כנראה שמעה את שול השיחה, כי מאותו יום היא לקחה אותי תחת חסותה. מי שלימים תהיה מצטיינת המחזור ותסיים את לימודיה בהצטיינות יתרה, אספה אותי אליה. אני לא יכולה לשכוח לה את זה. ישבתי לידה בשיעורים. למדתי איתה למבחנים. הכנתי איתה את העבודות. כלומר, היא הכינה ואני הנהנתי. באותה שנה עברתי את כל הקורסים על קוצן של נקודות בודדות. בשנה ב' כבר עברנו לגור באותו חדר במעונות אידלסון. את ההמשך אתם כבר יכולים לקרוא.


8. שש שנים חלפו מאז שאורלי, שנולדה ב ט"ו באב, עזבה את העולם, ורק עכשיו הצלחתי להכניס לספר את השיר הזה, שכתבתי ביום מותה.


אורלי שלי |

בְּזִכְרוֹנִי אֲנַחְנוּ בְּנוֹת עֶשְׂרִים וְאַיָּלוֹת וּבַלֵּילוֹת יוֹשְׁבוֹת עַל מִטָּתֵךְ בַּמְּעוֹנוֹת. יְרוּשָׁלַיִם בִּשְׂעָרֵךְ וְאַתְּ כָּל כָּךְ יָפָה עַל תַּלְתְּלַיִךְ, אֲחוֹתִי, הִפְקַדְתִּי סִכּוֹת.


בִּרְכּיִיךְ כְּשֻׁלְחָן, עָלָיו סִפְרֵי הַנוֹיְרוֹ פִיזְיוֹלוֹגְיָה, נוֹיְרוֹאֲנָטוֹמְיָה, כִימְיָה אֲנִי, מִטֶּבַע הַסְּפָרִים – לֹא מְבִינָה מְאוּם. כְּשֶׁמְּנוֹרוֹת עֵינַיִךְ רְכֻנוֹת עַל הַכָּתוּב אַתְּ מַסְבִּירָה לִי אֵיךְ פּוֹעֵל הַלֵּב וְאֶת מַסַּע הַדָּם בַּגּוּף וְאֵיךְ נִרְגַּם הַדֹּפֶק מֵאָה אֶלֶף פְּעָמִים בְּיוֹם.


בְּזִכְרוֹנִי אַתְּ הַכַּלָּה - הִלָּה צְחוֹרָה תְּלוּיָה מֵעַל רֹאשֵׁךְ אֲנִי הָרָה לָעֲיֵפָה, אִשָּׁה בְּמִילּוּאָהּ לְפֶתַע אַתְּ וְכָל הָאוֹר הַזֶּה שֶׁלָּךְ מִתְכּוֹפְפִים אֶל עִיבּוּרֵי בִּטְנִי וּמְנַשְּׁקִים. שָׁמַיִם מִתְעַגְּלִים מֵעַל הַגַּן כְּמוֹ כִּפָּה אַתְּ מְחַיֶּכֶת כָּל הַדֶּרֶךְ לַחֻפָּה.


בְּזִכְרוֹנִי אֲנַחְנוּ בְּנוֹת שְׁלֹשִׁים וִילָדִים רָצִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּין הַחֲדָרִים כְּמוֹ מוֹלֵקוּלוֹת חַמְצָן. מִן הַמִּטְבָּח קוֹרֵן יָפְיֵךְ אֲנִי צוֹחֶקֶת אֵיךְ אַתְּ מְקָרְמֶלֶת כָּל דָּבָר: שְׁקֵדִים וְתַפּוּחִים וְאַגָּסִים, חַיִּים. הָאִמָּהוּת שֶׁלָּךְ מַהֲבּילָה מִתּוֹךְ סִירַיִיךְ הַמְּתוּקִים.


בְּזִכְרוֹנִי אֲנַחְנוּ נִזְכָּרוֹת בַּזִּכְרוֹנוֹת.

מְעֻלַפוֹת עַל הַסַּפָּה מֵרֹב עָבָר. אֲנִי אוֹמֶרֶת: לֹא הָיִיתִי מְסַיֶּמֶת בִּלְעָדַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: לֹא הָיִיתִי מַתְחִילָה.


בַּמְּצִיאוּת אִיָּר מוּזָר וְקַר.

אֶתְמוֹל אַחֲרֵי הַבַּקָּשׁוֹת עָלַיִךְ הִתְפָּרֵץ בִּבְכִי.

אֲנִי נִכְנֶסֶת לַמְּכוֹנִית בְּדֹפֶק מְרֻסָּק נוֹסַעַת אֶל מוֹתֵךְ.


מתוך מכתבים מהאגף הסגור




3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול