הרבה מילים על מילה אחת: חרטה

לרכישת מכתבים מהאגף הסגור


1. נקרא לו יואב. הוא היה בן 4 כשהגיע לגן ההתפתחותי שעבדתי בו, בגלגול הקודם שלי הייתי מרפאה בעיסוק - בקרית ים. כבר כשקיבלנו את התיק האישי שלו, הבנו שקל זה לא הולך להיות. ובאמת, אחד בספטמבר, יום ראשון התרגשויות וכאלה, אנחנו יושבים במעגל, מתחילים סבב שמות, ובום. יואב המתוק – היו לו עיניים גדולות וחכמות למות – דופק אגרוף לילד המסכן שישב לידו כי "מה הוא נדבק אליי הדפוק הזה". הגננת, הסייעת ואני מרגיעות, ממשיכות, חולפת דקה והילדה שישבה לידו מתחילה לבכות. "יואב, מספיק!" "אז למה היא מסתכלת עליי הדובוזה הזאת!" שוב ניסיון להפרדת כוחות, ובום. כיסא ניטח בלוח סממני הסתיו החביב שעמלנו עליו שבוע קודם. החצבים לא באו לו טוב בעין.


2. מהר מאד שמנו לב כי בניגוד לרוב בני המין החזק – שלא מצליחים לבצע שני דברים במקביל - יואב הצליח גם הצליח ובצורה מעוררת פלצות. תמיד-תמיד הוא גם הרביץ וגם קילל. גם היכה וגם חבט. גם צבט וגם משך. גם בעט וגם ירק. וגם שמר על עיקרון השוויון. כי כולם כולל כולם חטפו ממנו. אף אחד לא קיבל פטור. גם אנחנו, הגננות והצוות הטיפולי ספגנו לא מעט "מה את מתערבת יה שרמוטה מי דיבר אלייך."


3. היו לו הרבה סיבות טובות, אני חייבת להכניס פה את הקלישאה. אבא נרקומן ואימא שכילתה את זמנה ומעט ממונם בציפורניים שלה. כלומר, במקרה של הילד הזה, שהייתי הרוסה עליו, כבר אספר, לא הייתה שאלה מה בא קודם, הביצה או התרנגולת. די ברור שאבא תרנגול ואמא תרנגולת לוקחים את כל הקופה ובקלות. הייתה בתמונה גם סבתא. מהממת. אישה מקסימה שמפעם לפעם הייתה באה לקחת אותו מהגן, ותמיד לפני שהייתה יוצאת מהשער הייתה שואלת, ספק אותו, ספק אותנו, "נו, איך היה היום? הכל בסדר?"


4. נורא. באמת. הכל היה לא בסדר.


5. אבל כל כמה שהיה אלים וחסר עכבות באופן יוצא דופן, היה גם רגיש ופיקח ומכמיר לב בצורה בלתי רגילה. היו לו שאלות שהשאירו אותי ספיצ'לס. יום אחד, למשל, בעודנו יושבים לשולחן ומכינים מסכה לפורים, שאל אותי, "תגידי, גם לך יש דברים שאת מסתירה בתוך הלב?" ובפעם אחרת, "איריס, אם העור שלך חום אז גם הנשמה שלך חומה?" או, באמצע הכנת ברכות ליום המשפחה, "איריס, אז איפה אבא שלך?" "הוא מת. סיפרתי לך ." עניתי לו. (כבר בתחילת השנה שאל אותי על ההורים שלי, ועל אבא שלי בפרט. כאילו זיהה את החוט הנצחי שמחבר ביננו.) והוא ענה, "בסדר, אני יודע שהוא מת. אבל שאלתי אותך איפה הוא." ולקראת סוף השנה שאל אותי, "איזה ילד בגן את הכי אוהבת?" "אני אוהבת את כולכם אותו דבר." עניתי בנוסח עדות ה PC, והוא הסתכל עליי במבט הנוקב שלו, ובלי למצמץ אמר, "טוב, את לא אימא שלנו. את יכולה להגיד לנו את האמת."


6. והאמת היא שבאמת אהבתי אותו יותר מכולם. לא יודעת למה. הוא נכנס לי ללב ועד היום, שנים אחרי, לא יצא ממנו. וזה היה הדדי. אמנם עבדתי בגן הזה רק פעם בשבוע, בימי רביעי, אבל כמעט מידי יום הייתי מקבלת מהגננת מסרונים בנוסח: "יואב מדבר עלייך כל הזמן" או "יואב מוסר לך שהוא הצליח לכתוב את השם שלו," ופעם, "יואב מוסר לך מזל טוב". "אבל אין לי יום הולדת היום." עניתי, והגננת השיבה, "הוא יודע, אבל מוסר שמה איכפת לך... מזל טוב אף פעם לא מזיק."


7. פעם הגעתי לגן, (תמיד הוא היה רץ לקראתי כאילו לא התראינו שנה) והוא ניגש אליי ובטון המאפיוזי שלו תבע לדעת, "למה לא באת אתמול?" "כי אתמול היה יום שלישי, שכחת?" עניתי לו, והוא דפק את היד במצח, אני לא אשכח את זה, "אהה נכון. איזה דפוק אני. סתם חיכיתי לך כל היום."


8. אין לסיפור הזה סוף טוב. למרות המאמצים האדירים שהשקענו בו. אני זוכרת אין סוף פעמים שבהן בגמר הטיפולים, כעוס ומתוסכל שהוא צריך לצאת מהחדר, (לא משנה כמה פעמים הכנתי אותו לעובדה שהטיפול חייב להסתיים ושלכל ילד יש את הזמן שלו איתי וכולם צריכים לקבל טיפול ועוד) והיה מתפרץ עליי חבל"ז, מנצל את כל מצאי הקללות העברי והערבי שרכש בבית: "זונה" "מחלואה" "בת כלבה" "חת'כת שקרנית" וכו'. בכל מקרה, וזאת הפואנטה, תמיד-תמיד אחרי כל התפרצות כזאת, לא היו חולפות יותר מ 10 דקות, והייתי שומעת דפיקה בדלת. "איריס," הקול המתוק שלו היה צרוד מרוב צרחות, "אני יכול להיכנס?" "כן, יואב." הייתי אומרת, והוא היה נכנס. עומד על מקומו, שפל מבט. מה שפל מבט. מרוסק מבט. "סליחה." "סליחה מה?" הייתי שואלת והוא, "סליחה שקיללתי אותך", "סליחה שהעפתי כיסא", "סליחה שבעטתי בדלת."


9. לא יכולתי לעמוד בפניו, כאמור. הוא היה כל כך אומלל וכל כך משחזר את הדפוסים הדפוקים של ההורים שלו, אבא שלו בעיקר, שבפעמים הראשונות אמרתי, "טוב, תן לי חיבוק," והייתי מחבקת אותו ואת הסליחה הכנה שלו, הרבה פעמים גם את הדמעות שלו. אבל בפעם האחרונה, זה היה ממש לפני שיצאתי לחופשת לידה, די נשבר לי ממנו וגם פחדתי שהוא ידפוק לי כיסא בבטן, אמרתי לו, "תן לי לחשוב על זה" או "לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה." משהו כזה, והוא הנהן ויצא מהחדר, וככה יצא שעד היום אני חושבת על זה. כי לא חזרתי לגן אחרי חופשת הלידה, והוא עזב את הגן. הוא צריך להיות בן 15 היום.


ושיר מתוך #מכתבים_מהאגף_הסגור. לינק אליו ואל כל הקומבינציות האפשריות בתגובה הראשונה.




ושיר מפלא שלי




34 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול