הרבה מילים על מילה אחת - נסיעה

1. קיץ 2005. אנחנו יוצאים לחופשה משפחתית במיין. בארץ מתחיל השלב האחרון של תכנית ההתנתקות. מהר מאד מתברר שהטיול המשפחתי הזה הוא מבצע באותו סדר גודל. ברגישות ובנחישות ארזנו שלוש מזוודות, שתי מצלמות (אחת התאבדה בסוף מאחד הצוקים) שני תיקי צד, מים, חטיפים, שני מתבגרים (אחת בפועל ואחד בפוטנציה) עוד דרדק בן שש שמתעקש לסיים (עכשיו! עכשיו! עכשיו!) להרכיב את הפאזל אלף חלקים שמישהו (לא אני) קנה לו ברגע של רפיסות מחשבתית ועוד סופר דרדק בן שנתיים אך דעתן למשעי שמתעקש לקחת אתו קלטת של יובל המבולבל על קולו החורק הבלתי נסבל ועוד מר בעל פרופסור שבטח בטח אני מבינה שיש לך כנס חשוב בדצמבר (אנחנו באוגוסט, כן?) ושכל העולם על הראש שלך אבל באמאש'ך בוא תעזור לי למצוא את ה"כפכפות" כפי שמכנה הסופר דרדק את כפכפי הים ולבינתיים נועל כאות הזדהות עם מושא הערצתו - מגפיים, או, כלשונו, "מגפות" ובוא נצא כבר עד שנגיע למיין כבר יהיה דצמבר ואז באמת נצטרך לחזור בגלל הכנס שלך.

אבל. אנחנו מצליחים להגיע לאוטו.

האוטו, אין צל של ספק, הוא החלק המרנין בכל יציאה שכזאת מהבית. משהו ענק ומרווח בחוצפה. אנחנו יכולים רק לחלום על דבר כזה בארץ. רק הגלגלים שלו שווים את המיצוב'ישי המעפנה שהייתה לנו. ותאמינו לי שאני לרג'ית עם המיצובישי. יש לו כמובן המון יתרונות, אבל היתרון המרכזי הוא שסך מקומות הישיבה (שמונה) עולה על סך אוכלוסיית הבית, (שישה), מה שמותיר מרחב פעולה בבואך להשתלט על האינתיפאדה שפורצת מיד וכל פעם מחדש, עם הכניסה אליו. היא רוצה לשבת מקדימה. זה, התינוק עושה לו רעש באוזן ימין. זה הרמקולים דופקים לו באוזן שמאל. זאת לא יכולה לנשום מקדימה. זה, נמאס לו שהוא לא יכול לראות כלום מהחלון. אמא הוא עובר לחצי שלי. אבא תנמיך ת'מזגן. אמא את יכולה להגיד לו שלא יישען… שעות זה יכול להמשך. אבל אינתיפאדה מכניעים רק בכוח, כידוע במקומותינו, ואמא איריס נרתמת למשימה בכוחות סטאליניסטים שהיו חבויים בה עוד מימיה כאסירת ציון. "שקט!" אני צורחת, ולשבריר שנייה משתרר שקט, או בוא נאמר הלם קל. "מהיום מקומות קבועים!" אני קובעת, "ואף אחד לא זז מהמקום. מי שזז לא מקבל מקדונלד!"

לא יאומן אבל שקט. אני מצליחה לבסס את מעמדי כשליטה יחידה ברחבי האימפריה. לשעה קלה נראה האוטו כמו מוסד גריאטרי קטן. מלמולי המחאה קלושים. המענות מכמירות לב. רוח נכאים קלה פוסעת בין המושבים. תנועות מדודות של הסנטר - ובעיקר ניכרת בדיירים ציפייה עלומה לסוף הדרך.

אלא שאז, פרסטרויקה. נמצא עוד סלע מחלוקת שלא התחלקנו עליו. תמיד יש על מה להתווכח. עכשיו זה וויכוח איזה דיסק לשים. הגדולה רוצה את ליידי גה גה מה שמעורר שאלות נוקבות של המתבגר בפוטנציה. הוא רוצה שנסביר לו "איך בדיוק מתבצע ניתוח טראנסג'נדר." מה אני אגיד לכם? לא בדיוק פיס אוף קייק למי שרק בצבא הבינה לראשונה שיש דבר כזה נטייה מינית. וגם זה היה במקרה. אחרי שהוא קיבל הסבר מאבא שלו (בשביל מה הבן אדם לומד מאז שאני מכירה אותו אם לא כדי לענות לילד על שאלות?) נזכר המתבגר בפוטנציה שהוא בכלל לא רוצה לשמוע את ליידי גה גה, הוא רוצה שלמה ארצי. הוא מקבל סיוע מכיוון לא צפוי, "כן. כן." צועק בן השנתיים, "גם אני אוהב שלמה ארטיק." ובעוד תרועת הניצחון של המתבגר בפוטנציה נשמעת עד ניו יורק, (הכלל היה ש"הרוב קובע") מבצע בן השנתיים תפנית חדה ומודיע, "בעצם אני רוצה את יובל המבולבל. הבטחתם לי מפעם שעברה את יובל המבולבל."

"אוי, אני מצטערת מתוקי." אני אומרת בעוד אני מנסה להחליט איזה אפשרות יותר גרועה, "את יובל המבולבל שמנו בבגאז' ואי אפשר עכשיו תראה אנחנו כבר על האוטוסטרדה ואסור אסור אסור לעצור - " אלא שאז מוחה התת-מתבגר, "אבל בכלל לא שאלתם אותי איזה דיסק אני בוחר!" עכשיו, לא סתם דילגנו עליו. לתת מתבגר יש קיבעון. קיבעון דיץ ודץ אנחנו קוראים לזה. הוא לא מוכן לשמוע כלום חוץ מטיף וטף 1. אפילו טיף וטף 2 או 3 או 4 או… לא בא בחשבון. רק טיף וטף 1. ומה לעשות שבדיסק הזה לדץ עוד אהב את הדצה והוא ממש לא מיהר לגמור וזיכה את מעריציו הזאטוטים בלא פחות משישה עשר שירים! נחמדים, אך לא בשמיעה האלפיים! הוויכוח ממשיך להסתער, אלא ששתי שניות אחרי שאנחנו יוצאים מתחנת הדלק, האוטו מתחיל לחרחר, ונעצר.

מסתבר שבעלי הפרופסור מילא 95 במקום דיזל. כן, כן. סיוט מהגיהנום, אבל זה כבר לא קשור לנסיעה, אז כשאגיע ל"הרבה מילים על מילה אחת - זוגיות" תקבלו את ההמשך. (רגע, מתי הכנס שלך אמרת, בדצמבר? אתה חושב שיגיעו לחלץ אותנו עד אז?)

2. קיץ 1986. בוקר הבגרות בלשון. האוטובוס הצהוב – מ. מ. יסוד המעלה, באותיות ירוקות – שלוקח אותנו כל בוקר לבית הספר התיכון בקריית שמונה, מרחק חצי שעה נסיעה מהמושבה שבה גדלתי, עוצר תמיד איזה עשרים מטר אחרי התחנה. דוֹבִי הנהג נהנה לראות אותנו רצים אחריו. נהג כי ימלוך. דובי שונא מתבגרים ומתעב עשירים ולכן מי שאיתרע מזלו להשתייך לאחת הקבוצות, או חלילה, לשתיהן, יכול למצוא את עצמו רודף אחרי האוטובוס עד קריית שמונה.

אני בכל זאת מחייכת אליו ואומרת לו בוקר טוב. דובי נד בראשו. אני ממהרת לתפוס מקום ליד החלון. טל, החברה הכי טובה שלי, מתיישבת לידי. היא מחזיקה מחברת ומשננת הטיות, בניינים. אני מדביקה את הפרצוף לשמשה, ממילא אני לא קולטת כלום וגם לחוצה מהמבחן, אז אני מסתכלת החוצה, מה יַלד יום ומה המליט הטבע; גדולטר מכר ת'וולוו. האקליפטוס לא זז. זויה הזקנה דווקא כן. הנה היא, כבר בדרך למכולת -

ואז אני רואה את אבישגי, בת כיתה שלי, החברה הכי טובה שלי מספר 2, יוצאת מהבית שלה בריצה. אבישגי היא מאחרת כרונית, אבל זאת אבישגי. וגם לה יש היום מבחן בגרות. אני צועקת "דובי, דובי, חכה!" דובי ממשיך לנסוע. אני מתפרצת מהמושב, רצה לקדמת האוטובוס, "דובי!" אני צועקת מעליו, "אבישג איחרה את ההסעה... עצור רגע!"

דובי ממשיך לנסוע.

"יש לנו מבחן בגרות היום!" "בהצלחה!" יורה הדוב. "מה בהצלחה?" אני ממש היסטרית. "אבישג... היא לא תגיע למבחן."

דובי ממשיך לנסוע.

איכשהו הגיעה אבישג בזמן למבחן. אולי תפסה טרמפ, אולי רצה כל הדרך, אולי ההורים שלה הסיעו אותה. והיא גם עברה אותו. אבל אין ספק שדובי קיבל נכשל.

3. קיץ 1980. טל ואני, שתי בנות כפר בנות 10-11 בערך, שמות פעמינו לעיר ה"גדולה", הלא היא קריית שמונה, שכנתנו מצפון. לא זוכרת מה בער לנו להגיע, אבל הפרנו את אחד הלאווים הראשונים שניתנו לנו מאז הורשינו לנסוע לבד, והחלטנו לעצור טרמפים. עודנו עומדות בצומת שדה אליעזר – יסוד המעלה, ומניפות יד בתורנות, יד אחת בלונדינית, יד אחת שחורה, עוצר לנו ג'יפ צבאי. "יש" אני מתרגשת, "חיילים!"  מסתבר כי לא חיילים, אלא חייל. מ"גבניק. שתינו נדחקות לקדמת הג'יפ, ליד הנהג. כן. ליד הנהג. כן. היינו תמימות וטיפשות כמו שבנות 13 צריכות להיות. באמצע הדרך אומר לנו המ"גבניק, "רוצות לראות משהו?"

"מה?" אני שואלת.   הבחור, בן שלושים לערך, עונה: "תמונות יפות… עבודה שלי!" הוא אומר בגאווה.

"בטח!" אני צוהלת, "גם אני מציירת! אני מאד אוהבת לראות עבודות של אחרים." והבחור, לא חולפת שנייה, דוחק יד אל מתחת למושב, ומוציא מעטפה צבאית. "הנה,קחו! תמונות מאד יפות, תעבירו ביניכן."

אני פותחת את המעטפה, ומוציאה את ה"עבודות", ולעיננו המשתאות, ניבטים גברים ונשים עירומים, בכל מיני תנוחות ופוזיציות, אין לתאר. ברור שלא היה לנו מושג מה זו אורגיה, אבל זו הייתה אורגיה. התמונות היו נועזות, בלשון המעטה. והבחור היצירתי שישב לשמאלנו כיכב בהן. (לצערי ניחנתי בזיכרון וויזואלי משובח.)

"מה זה?" אני מגמגמת אליו, אבל לא מעזה לרגע להעיף לו את התמונות בפרצוף או לזרוק איזה קללה לתוך הפדופיליה שלו. גם לא לסמן לטל לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה ולהימלט על נפשנו. האפשרויות האלה כלל לא עולות על דעתי.

"יפה נכון?" הוא מחזיר לי בשאלה.

"לא יודעת." אני עונה. זה לא יפה לדעתי. וזה מפחיד אותי. וזה מגעיל אותי. ויותר מזה, אני מרגישה איך הבושה מציפה אותי.

"אתם רוצות גם? אני יכול לצלם אותכם ככה."

אני שותקת ומחזירה לו את התמונות, וכבר בכניסה הדרומית לקריית שמונה אני מבקשת ממנו לעצור. "מה?" שואל הבחור היצירתי, "לא אמרתם שאתם צריכות לתחנה המרכזית? אני יכול להביא אתכם עד לשם…עד איפה שתרצו."

4. ושני שירי נסיעה שלי.

כְּבִישׁ שֵׁשׁ/ מתוך "פלא-פואמות ושירים"

בַּדֶּרֶךְ מִירוּשָׁלַיִם לְטִבְעוֹן, חוֹתֶכֶת הַמּוֹנִית אֶת נְתִיבֵי הַנְּסִיעָה, מָשָׁל הָיוּ סְלִילֵי נְיָר. אוֹר אֲדַמְדַּם כְּחַבּוּרָה מַכְתִּים אֶת הַשְּׁקִיעָה, פִּתְאֹם אוֹמֵר לִי גַּבִּי הַנַּהָג: "אַתְּ מְשׁוֹרֶרֶת?" "כֵּן, אֶפְשָׁר לוֹמַר," אֲנִי עוֹנָה וְהוּא אוֹמֵר לי בִּרְצִינוּת גְּמוּרָה: "אָז תִּקְרְאִי לִי שִׁיר," אֶפְשָׁר שֶׁהוּא צוֹחֵק, שִׁירָה? יוֹתֵר מְעַנְיְנִים אוֹתוֹ פִּלְאֵי בֵּיתָ"ר שֶׁלִּי בֵּיתָ"ר, אַחֶרֶת לֹא תִּהְיֶה עוֹד מִלְּבַדֵּךְ, (כָּל הַדֶּרֶךְ שָׁר) "לֹא, דַּי," אֲנִי אוֹמֶרֶת אַךְ הוּא מִתְעַקֵּשׁ, "נוּ, בּוֹאִי, נִשְׁמַע אוֹתָךְ."

אֲנִי שׁוֹלֶפֶת אֶת סִפְרִי, קוֹרֵאת, "וְאָז נָפַל אָבִי, וְלֹא בַּקְּרָב נָפַל, לֹא עַל חַרְבּוֹ נָפַל, בַּמַּדְרֵגוֹת אָבִי - " וְגַבִּי מִתְרַגֵּשׁ, הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי: "שֶׁלָּךְ?" "שֶׁלִּי." אֲנִי מַעֲמִידָה פָּנִים שֶׁיֵּשׁ לִי לֵב אַסְפַלְט, "אָז עוֹד אֶחָד." הוּא מְבַקֵּשׁ, אֲנִי קוֹרֵאת לוֹ עוֹד אֶחָד וְעוֹד אֶחָד וְעוֹד הַרְבֵּה. שִׁירַי מְדַמְּמִים עַל הַמּוֹשָׁב, עַכְשָׁו הוּא כְּבָר בּוֹכֶה, עָלַי וְגַם עָלָיו, וְהוּא אוֹמֵר לִי, "שֶׁתֵּדְעִי לָךְ הַיְּקוּם הַזֶּה כֻּלּוֹ הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת לָכֵן נִרְאֶה לִי שֶׁבְּדִיּוּק בְּרֶגַע זֶה, נוֹהֵג אָבִיךְ בְּאֵיזֶה כְּבִישׁ מָהִיר לְאַט, מַקְרִיא לַמַּלְאָכִים שֶׁמְּלַוִּים אוֹתוֹ, שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים אֵלַיִךְ."

נְסִיעָה/ מתוך "פלא-פואמות ושירים"

אִם הַחַיִּים הֵם מְכוֹנִית

אָז לְעִתִּים

אֲנִי חוֹזֶרֶת בְּהִלּוּךְ אִטִּי

אֶל יַלְדוּתִי

בְּתוֹךְ מַרְאַת הַצַּד כְּלוּאוֹת

שְׁתֵּי צִפֳּרִים קְטַנּוֹת

חַגּוֹת בֵּין יְרִיעוֹת הַנַּיְלוֹן שֶׁל

הַמִּשְׁתָּלָה וְהַבְּרֵכָה שֶׁהִתְרוֹקְנָה

כְּמוֹ הָעוֹלָם מִקַּיִץ.

מַגַּל שֶׁל יַתּוּשִׁים עוֹרֵף שִׁלְהֵי גַּגּוֹת

זְרוֹעוֹת עָבוֹת שֶׁל אֵיקָלִיפְּטוּס מְתֻלָּע

מִן הָאֶגְזוֹז נִפְלָט

נְחִיל שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

*

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּיּוֹנָה

שֶׁהֻדְבְּרָה וְנִחֲתָה

עַל שִׂיחַ הַוְּרָדִים שֶׁבַּגִּנָּה,

וְנִתְקְעָה בֵּין הַקּוֹצִים וְהֶעָלִים

אֶת הֶלֶם מַבָּטָה

הַמֵּת, שׁוֹאֵל,

הַאִם יָדַעְתְּ מִזֶּה?

לֵילוֹת שְׁלֵמִים אַחֲרֵי

שָׁמַעְתִּי אֶת נְהִי

הַגּוֹזָלִים

*

הָיִיתִי בַּת אַרְבַּע עֶשְׂרֵה כְּשֶׁנִּשְּׁקוּ אוֹתִי

לָרִאשׁוֹנָה

עַל הַסַּפְסָל בַּתַּחֲנָה

בְּפַאֲתֵי קִרְיַת שְׁמוֹנָה

לַנְּשִׁיקָה הָיָה מַבָּט מֻפְרָע, שֶׁאָז נִרְאָה

לִי, אֵיךְ לוֹמַר? נוּגֶה מְעַט, אוּלַי סְתָוִי

וְרֵיחַ שֶׁל סִיגַרְיוֹת קֶנְט

וְשֶׁל שִׁעוּל

כָּךְ אוֹ כָּךְ,

הִרְשִׁים אוֹתִי מְאֹד שֶׁהִיא

עָשְׂתָה אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ מִן הַכְּרַךְ

הַמְּפֻתָּח שֶׁל תֵּל אָבִיב

לַפֶּרִיפֶרְיָה הַצְּפוֹנִית

הִיא נִפְסְקָה כְּשֶׁבִּמְקוֹם הָאוֹטוֹבּוּס

עָצְרָה מוּלֵנוּ מְכוֹנִית: (אוֹפֵּל סְטֵיְשֶׁן צְהֻבָּה)

שֶׁבָּהּ נָהַג אָבִי

*

הִנֵּה פַּרְדֵּס הָאֶשְׁכּוֹלִיּוֹת וְתַפּוּזֵי הַדָּם

שֶׁשָּׁתְתוּ פֵּרוֹת, אַחֲרָיו

מַטַּע הַשְּׁזִיפִים הַצְּהֻבִּים, הַבְּרוֹשׁ

בִּבְקִיעַ שֶׁנִּפְעַר בְּגוּף גִּזְעוֹ

הֶחְבֵּאתִי מִסְתּוֹרִין, כְּשָׁפִים, קְלָפִים

בְּצֵל הַתְּאֵנָה גִּלִּיתִי

אֵיךְ נִרְאֵית תְּשׁוּקָה

וְסַקְרָנוּת, מָה טַעֲמָהּ שֶׁל הַבּוּשָׁה

גַּעְגּוּעִים נוֹקְשִׁים בַּזִּכְרוֹנוֹת

כְּמוֹ טִפּוֹת מַלְקוֹשׁ

עַל הַשִּׁמְשָׁה

*

וְלִפְעָמִים (נֹאמַר, עַכְשָׁו) אֲנִי נִתְקַעַת בַּדְּרָכִים

בְּלִי דֶּלֶק, בְּלִי אֲוִיר

מְכַל לִבִּי שׁוֹמֵם

*

הָאֵין אֶחָד אֲבָל מוֹתוֹ

הוּא תְּאוּנָה קָשָׁה

עִם נִפְגָּעִים רַבִּים

וְאִמָּא –

הִיא הָיְתָה צִוְתֵי הַהַצָּלָה

*

בְּסֶדֶק הַחֻרְשָׁה אֲשֶׁר הָיְתָה לָנוּ מִגְרַשׁ הַמִּשְׂחָקִים

כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים

אֲנִי עוֹרֶמֶת זִכְרוֹנוֹת

כְּמוֹ זְרָדִים

וּמַצִּיתָה אֶת מְדוּרַת נַפְשִׁי

*

בְּבֵית אָבִי אֲשֶׁר הֻשְׂכַּר מֵאָז, רֻקַּן,

כֻּנַּס, נֻכַס וְשׁוּב

הֻשְׂכַּר, וְאָז הֻנְבַּנְק

וְאָז פֻּנָּה

וְאָז, אַחֲרֵי עֶשְׂרוֹת לֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה

נִקְנָה

כְּלוֹמַר, נִּלְקַח

נִגְזַל, נֻשַּׁל

בִּידֵי הַמְּעַקְּלִים הָאַמִּיצִים

שֶׁל בַּנְק הַפּוֹעֲלִים,

וּלְתִפְאֶרֶת הַמְּדִינָה

לָמַדְתִּי מַהִי נְתִינָה.

*

אֲנִי נִזְכֶּרֶת שׁוּב בַּשֶּׁלֶט

שֶׁנִּכְנַסְתִּי בּוֹ, בְּלִי כַּוָּנָה

(פְּנִיָּה לֹא נְכוֹנָה)

בְּמַעֲרַב אַרְצוֹת הַבְּרִית

לִפְנֵי כִּמְעַט עֶשְׂרִים שָׁנָה

ְ

דֶּד אֶנְד, הָיָה כָּתוּב עָלָיו

כִּנְבוּאַת אֱמֶת.

*

שׁוּב ה-waze מַטְעֶה אוֹתִי

אוֹמֵר בְּקוֹל חֲסַר בִּינָה: עִצְרִי

הִגַּעְתְּ לַיַּעַד

הבנים המתוקים שלי: אוריה, איתן ואסף, סתיו 2010.

ושיר נסיעה כל כך יפה