• eliyairis8

הרבה מילים על מילה אחת - סליחה

עודכן ב: 16 ספט 2018


1. אקרא לו יואב. הוא היה בן 4 כשהגיע לגן ההתפתחותי שבו עבדתי. כבר עם קבלת התיק האישי, שיערנו כולנו – הגננת, הסייעת ואני – שקל זה לא הולך להיות, או אם להשתמש בצירוף אקטואלי, ידענו שלא נלקק איתו דבש. ובאמת, הגיע האחד בספטמבר, יום ראשון, אנחנו יושבים למעגל, התרגשויות והתחדשויות, סבב שמות, ובום. יואב מתוק הפנים – היו לו עיניים גדולות וחכמות – דופק אגרוף לילד המסכן שישב לידו כי "מה הוא נדבק אליי הדפוק הזה". אנחנו מרגיעות, ממשיכות, וכעבור דקה, שוב. יואב מנחית אגרוף לילדה שישבה במרחק כיסא או שניים ממנו כי "מה היא מסתכלת עליי הדובוזה הזאת!" ניסינו להרגיע אותו, לעשות הפרדת כוחות, ובום. כיסא ניטח בלוח "סממני הסתיו" החביב שעמלנו עליו רבות. החצבים לא באו לו טוב בעין.


2. מהר מאד שמנו לב כי בניגוד לרוב האוחזים בכרומוזום Y – הידועים כסובלים מכשל רב מערכתי בכל הנוגע לביצוע מספר משימות במקביל, יואב הצליח לעשות שני דברים בו זמנית בקלות. תמיד-תמיד גם הרביץ וגם קילל. גם היכה וגם חבט. גם צבט וגם משך. גם בעט וגם ירק. וכן הלאה. הוא גם שמר על עיקרון השוויון ביחס שלו לדמויות הסמכותיות בגן. בכל פעם שמי מאיתנו - הגננת, הסייעת, אני או הקלינאית – הייתה מזכירה לו מהם כללי ההתנהגות או דורשת ממנו להפסיק להציק לילדים אחרים, שבאמת סבלו ממנו נורא - היא הייתה זוכה לאותה תגובה מעודנת, "מה את מתערבת יה שרמוטה מי דיבר אלייך."


3. עצוב, אבל היו לו הרבה סיבות טובות להתנהג ככה; אבא נרקומן ואימא שכילתה את זמנה ומעט ממונם בקניון הסמוך לביתם. כלומר, במקרה הזה לא נשאלה השאלה, מה בא קודם, הביצה או התרנגולת, הבעיות או ההורים הבעייתיים. די ברור שהתרנגולים לוקחים את כל הקופה.

הייתה בתמונה גם סבתא. מהממת. אישה מקסימה שמפעם לפעם הייתה באה לקחת אותו מהגן. תמיד עם אותה שאלה רטורית, "נו, היית ילד טוב היום?"


4. מה שכן, מהר מאד התאהבתי בו. כל כמה שהיה אלים וחסר עכבות באופן יוצא דופן, היה גם רגיש ופיקח ומכמיר לב בצורה בלתי רגילה. היו לו שאלות כאלה חכמות – למות, באמת. יום אחד, בעודנו יושבים לשולחן ומכינים מסכה לפורים, שאל אותי, "תגידי, גם לך יש דברים שאת מסתירה בתוך הלב?" ולא זוכרת באיזה הקשר, שאל אותי בפעם אחרת, "איריס, אם העור שלך חום אז גם הנשמה שלך חומה?" ופעם, באמצע הכנת ברכות ליום המשפחה, התעניין: "אז איפה אבא שלך?" "הוא מת. אמרתי לך." עניתי לו. (כבר בתחילת השנה שאל אותי על ההורים שלי, ועל אבא שלי בפרט. כאילו זיהה את החוט הנצחי שמחבר ביננו.) והוא ענה, "בסדר, אני יודע שהוא מת. אבל שאלתי אותך איפה הוא." לקראת סוף השנה שאל, "איזה ילד בגן את הכי אוהבת?" "אני אוהבת את כולכם אותו דבר." עניתי, והוא הסתכל עליי במבט הנוקב שלו, ובלי למצמץ אמר, "את לא אימא שלנו. את יכולה להגיד את האמת."


5. והאמת היא שבאמת אהבתי אותו יותר מכולם. לא יודעת למה. הוא נכנס לי ללב ועד היום, שנים אחרי, לא יצא ממנו. וזה היה הדדי. אמנם עבדתי בגן הזה רק פעם בשבוע, בימי רביעי, אבל כמעט מידי יום הייתי מקבלת מהגננת מסרונים בנוסח: "יואב מדבר עלייך כל הזמן" או "יואב מוסר לך שהוא הצליח לכתוב את השם שלו," ופעם, "יואב מוסר לך מזל טוב". "אבל אין לי יום הולדת היום." עניתי, והגננת השיבה, "מה אכפת לך? מזל טוב אף פעם לא מזיק."

פעם הגעתי לגן, (תמיד הוא היה רץ לקראתי כאילו לא התראינו שנה) והוא ניגש אליי ותבע לדעת, היה לו טון מאפיוזי, "למה לא באת אתמול?" "כי אתמול היה יום שלישי, שכחת?" עניתי לו, והוא דפק את היד במצח, אני לא אשכח את זה, ואמר, "אהה נכון. איזה דפוק אני. סתם חיכיתי לך כל היום."


6. אין לסיפור הזה סוף כל כך טוב, לצערי. למרות המאמצים האדירים שהשקענו בו, תדירות התקפי הזעם פחתה, אבל ההתקפים לא שככו. אני זוכרת לפחות 3 או 4 פעמים, תמיד בגמר הטיפולים, שהוא היה כל כך כעוס ומתוסכל שהוא צריך לצאת מהחדר, (לא משנה כמה פעמים הכנתי אותו לעובדה שהטיפול חייב להסתיים ושלכל ילד יש את הזמן שלו איתי וכולם צריכים לקבל טיפול ועוד) ולכן היה מתפרץ עליי חבל"ז, מנצל את כל מצאי הקללות העברי והערבי שרכש בבית: "זונה" "מחלואה" "בת כלבה" "חת'כת שקרנית" וכו.

פתח סוגריים: תשאלו איך הסכמנו לשאת את ההתנהגות הזאת או למה לא העפנו אותו מהגן הביתה? אז זהו. שלא היה לו בית. לא היה עם מי לדבר. ואת הסבתא אי אפשר היה לטרטר.

בכל מקרה, וזאת הפואנטה, תמיד-תמיד אחרי כל התפרצות כזאת, לא היו חולפות יותר מ 10 דקות, והייתי שומעת דפיקה בדלת. "איריס," הקול המתוק שלו היה צרוד מרוב צרחות, "אני יכול להיכנס?" "כן, יואב." הייתי אומרת, והוא היה נכנס. עומד על מקומו, שפל מבט. מה שפל מבט. מרוסק מבט. "סליחה." "סליחה מה?" הייתי שואלת. "סליחה שקיללתי אותך."

לא יכולתי לעמוד בפניו. הוא היה כל כך אומלל וכל כך משחזר את הדפוסים הפתולוגיים של ההורים שלו. בפעמים הראשונות אמרתי, "טוב, תן לי חיבוק," והייתי מחבקת אותו ואת הסליחה הכנה שלו, הרבה פעמים גם את הדמעות שלו. אבל בפעם האחרונה, זה היה ממש לפני שיצאתי לחופשת לידה, אם אני זוכרת נכון, די נשבר לי ממנו ואמרתי לו, "תן לי לחשוב על זה" או "לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה." משהו כזה, והוא הנהן ויצא מהחדר, וככה יצא שעד היום אני חושבת על זה ונדמה לי שאני זאת שצריכה לבקש סליחה על שדחיתי את הסליחה שלו אי אז. בעיני רוחי ראיתי אותו הופך להיות גבר מכה, וזה הבעית אותי. כמה שנים חלפו מאז? נדמה לי שנצח, בחיי.

היום, כך שמעתי, הוציאו אותו מהבית לפנימייה לנוער עבריין.


8. פרוייקט מרגש "סליחה על השאלה."


9. ברק מבקש סליחה מבני עדות המזרח. אחרי שצירפתי שיר על סבתא אסתר, חשבתי שראוי שאכתוב על סבתא, המזרחים ועיירות הפיתוח - רשימה נפרדת.


10. ממי ביקשה לאה גולדברג סליחות? מתוך "כל השירים", הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים.

מדובר כמובן באחד השירים היפים ביותר בעברית. אבל לטובת מי שלא מכיר את הבתים שנשארו מחוץ ללחן, הנה הם לפניכם.


בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.


אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.


אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,

לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.

וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.


וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.


הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,

תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:

זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,

דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.


וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,

וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.

וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,

חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.



סליחה/ איריס אליה כהן, מתוך מחזור "הכסא הריק" ב"פלא-פואמות ושירים" , ידיעות ספרים 2017. מחזור שמוקדש לאבא שלי ז"ל. גם הוא יקבל רשימה נפרדת.


מֵאֲחוֹרֵי טְרִיקַת הַמָּוֶת

עַל חַיֵּינוּ נִצָּבוֹת הַהַחְמָצוֹת

תָּמִיד יֵשׁ פֶּתַח שֶׁיִּקְרָא לָהֶן


כְּמוֹ נְמָלִים הֵן מִסְתַּדְּרוֹת

בְּשַׁיָּרוֹת, צוֹבְאוֹת עָלֵינוּ

כְּמוֹ עַל נֶשֶׁל עָשׁ,

אוֹ עַל גְּוִיַּת עַקְרָב


אָדָם צָרִיךְ לִסְלֹחַ קֹדֶם לְעַצְמוֹ

וְאָז לְכָל טָעֻיּוֹתָיו


בתמונה: סבתא אסתר ז"ל מחזיקה את נעמי שלי. גם ממנה אני צריכה לבקש סליחה.




0 צפיות

הצטרפות לרשימת התפוצה:

ליצירת קשר, הזמנת סדנאות והרצאות:

איריס אליה כהן - 050-4716602

iriseliyacohen@hotmail.com

  • YouTube - White Circle
  • Facebook - White Circle
עיצוב אתר: לינושקה. איורים: לילך הברמן.