הרבה מילים על מילה אחת: רשע

הרבה מילים על מילה אחת: רֶשַׁע

1. הבוקר התקשרה אליי המחזאית של "גלבי", חגית רכבי המופלאה. היא הזמינה אותי לחזרה הראשונה, ואגב כך שאלה אותי על אודות איזו פיסקה מ"גלבי" שהיא ציטטה במחזה -- ובום.


2. בבת אחת חזרתי לתקופה האפלה ביותר של מדינת ישראל ולתקופה האפלה ביותר שלי.


3. קצת אחרי ש"גלבי" יצא, קרסתי נפשית. רבבות התגובות, הוויכוחים, מאות פניות התוכחה שקיבלתי. לא עמדתי בזה. בעיקר לא בצורך להסביר שוב ושוב ושוב את המובן מאליו. יש רשע בעולם. יש הרבה רשע בעולם. היה ויהיה. שם ופה. כן, כן. פה ממש. במרחק נסיעה קצרה מאד. עין שמר. ראש העין. הלל יפה. העמק. רמב"ם. ועוד ועוד ועוד. ידיה של מדינת ישראל שלנו, היפה והטובה והצודקת -- מגואלות בדם.


4. כן. אני מאשימה.


5. בסוף אחת ההרצאות האחרונות שהיו לי אז, ב 2016, באיזה בית אבות יוקרתי מאד, "דיור מוגן" יש לומר, קמו עליי כמה אנשים מבוגרים לתבוע את עלבונם. "מה את יודעת על השואה" "באיזו זכות את כותבת על השואה?" "מה את משווה?" אלף פעמים אמרתי: אני לא עורכת השוואה. אני מציגה את המציאות של ישראל בשנות ה 50. קשישה אחת ידעה גם לספר ש"הילדים המאומצים" "היו מאד מאושרים". חוץ מזה... מה את רוצה? "היה פה ברדק גדול" אישה אחת, שאפילו קנתה את 'שחרחורת' פתחה ואמרה: "לא שאני חושבת שלא היה, אבל -"


6. אין "אבל" בלי "אבל". "אבל" היא מילה שמתאימה לעניינים סמנטיים, להבדלים סמנטיים, כמו ההבדל בין "בית אבות" ל"דיור מוגן". אבל פשעי חטיפות ילדי תימן מזרח ובלקן הם עוול, טרגדיה נוראית, אסון בקנה מידה עולמי, יהודי ולא יהודי. בלי "אבל".


7. מה אני יודעת? עזבו שעות וימים וחודשים של תחקיר. פעם נסעתי במשלחת לברלין. איך שנחתתי, חטפתי אלרגיה מהגיהנום. אני כנראה אלרגית לשפה. אין לי הסבר אחר. היה סיוט. אבל יש המשך. בדרך חזרה עשינו, כל חברי המשלחת, צ'ק אין, שילחנו מזוודות, אבל אז במעבר, בזמן שהשוטר במעבר בקש ממני את הדרכון, גיליתי ש.... אין דרכון. לא מוצאת אותו. "זה לא יכול להיות," מילמלתי אליו, מסמנת לורד חברתי האהובה שאני בבעיה, "הפספורט הרגע היה ביד שלי!" "אין לך דרכון?" ליכסן אליי הלה מבט כחול פריזר, "בואי איתי." "רגע, באמת, כבר הראיתי אותו –" "זה לא תקין!" אמר בקול כחול פריזר. "רגע, אולי השארתי את הדרכון אצל הפקידה?" מסובבת את הראש אל דלפק הקבלה, אין בו נפש חיה. "זה לא תקין." חזר ואמר הפריזר, ותוך פחות מ 30 שניות, הקיפו אותי חמישה שוטרים גרמניים, באמת התורה, "בואי אחריי." הורה אחד מהם. "רגע, אני צריכה להגיד לחברה שלי ש –" "לא עכשיו!" ירה פריזר אחר. הובלתי לחדר קטן וצר כצינוק, לא רחוק משער הטרמינל. ואז התחילו לחקור אותי מנין באתי ומה עשיתי בגרמניה ואיך זה יכול להיות שנכנסתי בלי דרכון ומי הכניס אותי בלי דרכון ועל איזה משלחת סופרים את מדברת אצלנו לא רשום כלום. "היה לי דרכון...." "אז איפה הוא?" "אין לי מושג, אבל נשבעת שהיה לי!" "אז איפה הוא?" הלב שלי השתין במכנסיים. ואז נכנסה אל החדר קלאודיה שיפר, כלומר, גרמניה יפהפייה, אין לתאר. ואכזרית אין לתאר. דור שלישי לרייך השלישי. "רגע, זה לא יכול להיות... בצעתי צ'ק אין..." וזאתי, שקט!" "המטוס עוד רבע שעה ממריא." וזאתי: "זה לא תקין!!" "תראי, אולי הכנסתי בטעות את הדרכון למזוודה... ושילחתי אותה..." (מה שבאמת קרה) "שבי!" נבחה. "אולי אפשר שניה להחזיר את המזוודה?" התחננתי. "אמרתי לך לשבת!" התישבתי. הלב שלי כבר היה בנעליים. אמיתי. פחד אלוהים. עוד עשר דקות הטיסה יוצאת, על הטיסה כל חברי המשלחת. אין לי אפילו מליץ יושר אחד. וקלאודיה שיפר שומרת עליי שלא אמלט על נפשי ציונה. טוב, זה רק רבע מהסיפור כי אחר כך המשיכה מסכת אירועים הזויה, באמת, שבסופה הונפק לי דרכון חדש, לא לפני שאיימו עליי שאת הלילה הבא אבלה במפקדה הראשית בברלין. ככה. כמו שזה נשמע.


8. חנה ארנדט, שהרביתי לצטט בראיונות של אותה תקופה, וגם זה עיצבן כל מיני מכחישים, כתבה: "האמת העצובה היא שרוב מעשי הרשע נעשים בידי אנשים שמעולם לא החליטו במודע להיות טובים או רעים."


9. זה זה. ומעשה רשע אחד לא מונע מעשה רשע אחר. התקופה הזאת היא ההוכחה לזה.


10. וזה מתוך הפואמה "ברלין" שכתבתי בעקבות אותה נסיעה אומללה.








14 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול