יומן לונדון ודנבר קולורדו

דברים שקרו לי אתמול: יומן לונדון

1. לא נחרדתי למראה תורי העתק בכניסה לנתב"ג. הקורונה לימדה אותי להתבונן במציאות בשלווה יחסית - -

2. יחסית. כי נעמדתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי עד ש - -

3. נזכרתי (באיחור של שעה וחצי) שהצ'ק אין שעשיתי מהבית והעובדה שלא לקחתי עימי דבר זולת טרולי קטנה ומנומסת ותיק מחשב - פוטרים אותי מהתור - -

4. האמת היא שלא נזכרתי, אלא קראתי שוב את ההודעה של תימור. המבוגר האחראי כאמור. הוא כתב לי : אל תשכחי שאת יכולה לגשת ישר לשטח w

5. התבאסתי על רחפנותי רצח

6. חתכתי לתור המקוצר לחסרי כבודה. תוך 5 דקות הייתי בפנים.

7. נכנסתי לפאניקה כשלוח הטיסות האלקטרוני הציג את כל הטיסות חוץ מהטיסה שלי. הייתי בטוחה שטעיתי בשעה. קראתי שוב ושוב את ה boarding pass 5 ביולי. שעה 7:00. בריטיש איירוויז. אבל הטיסה לא הופיעה על הלוח!

8. אחרי דקות ארוכות של חרדה שאלתי איש ביטחון שחלף במקום, והוא הרגיע אותי ואמר לי ש "כן, לפעמים הלוח נתקע..." הוא חיכה איתי עוד כמה דקות מול הלוח ואז שלח אותי למודיעין. הלוח התחלף בשנייה שהוא שמע 'מודיעין'.

9. ואז חמישה נערים נדחפו לפניי בתור למזנון בטענה שהם "קבוצה". וכאילו זה לא מספיק, הכריך עלה 34 ש"ח.

10. אחרי חצי שעה פגשתי את הנערים במטוס.

11. די במפתיע, הם יצאו מגדרם לעזור לי עם הטרולי, כי לא נשאר כבר מקום בתאי המטען. הם אשכרה פינו את שלהם ודאגו לשלי. . פששש חשבתי לעצמי. הדור הזה משתנה תוך פחות משעה!

12. ואז גיליתי שהמושב המעולה שהשכלתי לבחור בצ'ק אין המוקדם נמצא באמצע השורה האחרונה, כפסע מהשירותים.

13. יכולתי להתנחם בעובדה שאהיה הראשונה לקבל את הארוחה היפה שהגישו ... אלמלא שבעתי מהכריך שקניתי במזנון (34 פאקינג ש"ח)

הייתי בטוחה שאין יותר ארוחות במטוסים.

14. ואז הנוסעת לשמאלי שפכה עליי את הקפה שלה - -

15. היה עליי לשמוח שהוא פגש רק את הנעליים השחורות שלי ולא את המכנסיים הלבנים.

16. האישה התנצלה בכנות והוסיפה בצער: "זה תמיד קורה לי.... בגלל זה אני אף פעם לא אוכל להיות מלצרית!"

17. חשבתי לעצמי: מתוקה. את בת 60... זה לא ה-דבר שצריך להטריד אותך!

(הנעליים שלי צריכות)

18. ואז ראיתי בלופ את הסרט "מרי אנטואנט" של סופיה קופולה שלדעתי מתעלה על אביה. אמנם לא הבנתי כלום, כי לא חילקו אוזניות, בבריטיש איירוויז סומכים על האינטואיציה או על האינטליגנציה החזותית של הנוסעים, אבל למה להתקטנן? זה סרט מופת. עיצוב התפאורה, האווירה והצילום... וואו! יופי שאין כמותו.

19. ביציאה משרוול המטוס חיכו לי חמשת הנערים. "את סופרת, נכון?" אמר לי אחד מהם. "התערבתי איתם," הצביע על חבריו הספקנים, "התערבתי איתם שאת סופרת מפורסמת.. " מסתבר שהרציתי אצלם בחטיבה.

20. מה שכן, התברר שהם באמת חלק מקבוצה.... (משלחת כלשהי)

21. במעבר הגבול חשבתי לעצמי: great Britain ... מדינה שמחליטה שהיא אדירה... קצת מגלומני מצידה... לא? ואז נזכרתי שאני מגיעה ממדינה שבטוחה שהיא the holy land...

בתמונות כאמור - אחד מאלפי פריימים מושלמים שצילמתי מהמסך במטוס. לא יכולתי להפסיק. סופיה קופולה גאונה. (הולך ומשתבח הדור.)

יומן לונדון (2)

אתמול בלילה, אחרי שחזרנו מהצגה מוטרפת, ווירטואוזית ברמות שאין לתאר - "המחזה שהשתבש" (The play that went wrong ) - עלה במוחי רעיון לסטרט-אפ מבריק, ועכשיו (8 בבוקר שעון בריטניה) אני מתפנה לכתוב אותו. אז ככה. מה דעתכן שכל מעצמת תיירות גדולה, נניח כמו The UK או צרפת או ארה"ב, תתגמל תיירים ותיירות שמגיעים אליה! כל מדינה תשלם שכר כלשהו (עוד לא גיבשתי את התעריף) שיהיה תלוי במספר האטרקציות שהתייר/ת הממוצע/ת (נניח אני) נדרשת להכיל. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מרגישה שבימים האחרונים ע-ב-דתי בלהיות תיירת בממלכה המאוחדת. ז"א, בלונדון. (המשרה התרכזה בעיקר בלונדון). חי נפשי שכואבות לי הרגליים מהליכות לאורך הסיטי, חוצות ארמון באקינגהם, שבילי פארק סנט ג'יימס והאגם המרהיב שבתמונה, הלוך חוזר ברחוב Carlton House והתפעלות רבתי מהערוגות המעוצבות של איזה ג'ון נאש אחד, הלוך חזור לכיכר טרפלגר, סיור (אמנם חינמי, אבל התעייפתי שם כהוגן) בשלוש הקומות של הנאשיונל גלרי, נפתולי המבוך של המוזיאון ההיסטורי של לונדון וכמובן המרוץ ברחבי הבריטיש מיוזאום, (שאלוהים יעזור לי, איך הם לא מתביישים להציג את טריליוני האוצרות שהם שדדו מהמידל איסט שלנו ומאפריקה והודו ואפילו מדרום וצפון אמריקה, אמיתי, זה משוגע, לא האמנתי למראה עיני) כמו"כ עשיתי שעות נוספות מול בית הפרלמנט ועוד שעה כשצילמתי את הביג בן מכל הזוויות האפשריות,ואו אז כנסיית ווסטמינסטר ורחוב צ'רלס, שבסופו נמצא מוזיאון חדר המלחמה של צ'רצ'יל, שבואו, גם לנו יש בונקר מרשים וטרומפלדור וכמה אמירות שהוא אמר או לא, יכולתי לוותר עליו בקלות, אבל הייתי באמת תיירת מצטיינת ולא וויתרתי גם על רחוב דאונינג 10 (בדיוק כשבוריס נתן את ההדרן) ומשם צעדתי לארמון הגדול של הנרי השמיני, אליזבת הראשונה, צ'רלס הראשון וכל יתר השושלת המוגזמת שהבריטים מעריצים בטירוף בלתי נתפס, שלא לדבר על שלוש מסעדות אדירות שנאלצתי לאכול בהן, אחת הודית, אחת יפנית ואחת איטלקית, ולא, זאת לא התחלה של בדיחה. פלוס שעתיים של השתאות בקובנט גארדן (סירבתי לעלות על הלונדון איי, כי באמת, יש גבול לניצול ויש לי פחד גבהים) וסיבוב אחרון חביב בסוהו ובשווקים וזה עוד בלי להזכיר איזה 200 נסיעות על האליזבט ליין לא כולל השלמת הכנסה בפדינטון סטיישן. אני אמנם עוד לא יודעת איך לתמחר את הביקור הזה, אבל שוקלת ברצינות להציע את הרעיון ל"כרישים". נראה לי שהאמצעי, לא זה עם הזקן, השני, (אספי, שצופה בתוכנית בקביעות, חושב שהוא הכי ביג שוט) בטוח לוקח את המיזם. אם הבריטים יתנגדו, נסכים לנסות אותו קודם על ירושליים.

דברים שקרו לי בלונדון (סיכום)

1. אז ביום הראשון נכנסתי למין סופר כזה, קטן, ליד דירת האירוח, כדי לקנות מברשת שיניים, כי שכחתי לקחת מברשת שיניים. ניגשתי למדף וגיליתי מברשת שיניים אחת! אחרונה! הודיתי למזלי הטוב וקניתי אותה. למחרת נכנסתי לאותו סופר כדי לקנות יוגורט תות... והרי זה פלא, גם יוגורט-תות היה האחרון על המדף! וואו, אלוהים אוהב אותי, צהלתי. ואז, אתמול, נכנסתי לסופר כדי לקנות קרקרים, ואכן, כמו שאתן כבר מבינות. הייתה זו חבילת הקרקרים האחרונה - - פה התחלתי לחשוד. יצאתי מהסופר אפופת מחשבות. איזה מין סופר זה? מי מנהל אותו? הוא לא שמע על הערכת כמויות? ספירת מלאי? מה היה קורה אם גם תימור היה שוכח את מברשת השיניים שלו או אם גם לו היה מתחשק פתאום יוגורט-תות או קרקרים בלי מלח? בקיצור, היום חזרתי לסופר וגיליתי שהוא נסגר! נסגר! כלומר, בעל הסופר חיכה שאקנה ממנו את הקרקרים, והחליט לסגור את הבסטה! יכול להיות שאם הייתי קונה את הקרקרים על ההתחלה, הייתי חוסכת לו יומיים התלבטות...

2. גיליתי שלא רק המכוניות נוסעות פה הפוך, אלא גם נייר הטואלט, דלתות המקררים ודלתות בכלל, ושיא השיאים: המפתחות! ככה יצא שבכל פעם שרציתי להיכנס לדירה, נעלתי את עצמי בחוץ. לקח לי שעה להבין למה הדלת לא נפתחת.

3. וכמובן שכמעט קיפחתי את חיי בכביש. פעמיים.

4. הם לא היו עוברים אצלי תיאוריה, בחיי.

5. הידעתם שמידי יום מובהלים פה תיירים תמימים לבתי החולים במצב קשה רק בגלל שהבריטים החליטו לעשות לנו הבה נתחכמא? הם יותר גרועים מהאמריקאים, שאליהם אני ממריאה ברגע זה.

(המשך יבוא)

יומן דנוור

(1)

רציתי להשלים מסה שמתכתבת עם המסה של נטליה גינצבורג על לונדון, מסה אדירה, אם כי צריך לעדכן אותה, אבל לא הספקתי, ובינתיים כבר הגענו לדנוור ואת פנינו קיבלה שקיעה נוגה ועננים ומרחבי אין קץ, אז אני פה. אעדכן!

יומן דנוור (2)

יומן דנוור (2)

בבוקר חשבתי שאין פלא, כלומר, שיש פלא. ולראייה: אמריקה. הגדולה, העצומה, הגרנדיוזית, הבלתי נתפסת הזאת. אמריקה של הקצוות; של העושר והעוני, של ה overweight ושל ה overwhelmed וה overdue, הכל פה מעל ומאובר, אמריקה של ההמצאות והחדשנות וההשכלה הכי טובה בעולם, והאוניברסיטאות הכי טובות בעולם, וגם של הבערות והבורות והטמטום בהתגלמותו, לא רחוק מפה התרחש (עוד) טבח המונים, שני תלמידי תיכון ריססו את חבריהם, (הידעתם שיש כבר דירוג לדרגת החומרה של מעשי הטבח? זה של קולורדו זכה במקום החמישי) זאת אמריקה! שהמציאה את הריאליטי, את הפרהסיה, את הפרברסיה, אבל גם את טלוויזיה מופתית, אמריקה שמקפידה ושומרת על גבולות הגוף, על המרחב האישי, אף אחד לא ידחוף אותך פה בתור ותמיד יפתחו לך את הדלת ויחזיקו אותה עד שתעברי, אלה דברים שמלמדים פה מגיל גן, והו הצייתנות, והפלסטיק והפייק ומול כל אלה הטבע הכביר בכבירים, לאורך ולגובה, איזה נדיב כאן הטבע, בכל מקום, על כל צעד ושעל, אמריקה היא המרהיבה במדינות שהייתי בהן, תראו לאן לקח אותנו הג'ט לג בשבע בבוקר, עשרים דקות מהמלון, לא יכולתי להפסיק לצלם את הצלילות ואת העננים המשייטים במימי האגם, את עדנת הקיץ רגע לפני שהוא מבעיר את האוויר ל 40 מעלות כמעט - - חשבתי שאנשים שגרים במקום כל כך גדול, עצום, גרנדיוזי, בלתי נתפס, שומה עליהם שיאבדו פרופורציות, וזו, אם יורשה לי, הבעיה הכי גדולה של האמריקאים: חוסר פרופורציות. אני חושבת ככה לא מהיום. אלא מהשנים שגרתי פה. משהו באמריקה קיצוני מידי (too big, too large, too rich) ולא הגיוני. ואני יודעת שכל העולם הולך ומתערער, אבל באמריקה כמו באמריקה, הלא הגיוני פשוט ישנו.

יומן דנוור (3)

אז אתמול התרברבתי בפני תימור שאני מומחית לאמריקה, שגרתי פה כמה שנים (כאילו הוא לא) ושלמשל כדי לעשות כביסה, צריך לפרוט דולרים לקווטרס ולקנות קפסולות ושכדי לשתות קפה נורמלי צריך להצטייד מבעוד מועד בקפה נורמלי כי בחדר יחכה לנו רק הקפה האמריקאי שהוא unbearable ואני לא סובלת אותו וכו', ואכן, כך היה, התמוגגתי מעצמי עד אין קץ ואז קרה שהייתי צריכה לחזור לבד לחדר, שממוקם בקומה ה 21 של המלון. עליתי במעלית ויצאתי ממנה וניגשתי בנחישות וברגישות לחדר 2018, זה החדר שלנו, אין לי ספק, הצמדתי את הכרטיס המגנטי לדלת, אבל השובבה הזאת לא נפתחה, הצמדתי את הכרטיס שוב, והדלת בשלה, ואני בחוץ, עדיין מרוצה מעצמי לאין קץ, אבל הדלת לא נעתרת, התלבטתי אם לרדת לקבלה לקחת כרטיס אחר, היה לי חשד די מבוסס שהכרטיס שלי שבק, ולא ירדתי, בכל זאת, 21 קומות ובגלל הכנס המעלית כל הזמן מלאה ונעצרת בכל קומה ולמי יש סבלנות, אז התעקשתי, זה חייב לעבוד, לתימור זה תמיד עובד, הצמדתי את הכרטיס לנורית שתחת הידית, אבל היא מתעקשת בחזרה, הנורית אדומה, אין קליק, מרחתי את הכרטיס על הדלת מכל הכיוונים, בכל הפוזיציות, הדלת לא נפתחת, ירדתי לפקיד הקבלה, הוא התפלא, אבל מיד נתן לי כרטיס אחר, חזרתי למעלית, עשיתי את הדרך במעלה המגדל אל הקומה ה20, צעדתי אל החדר שוב, בהילוך איטי, לוודא שאני לא מתבלבלת, זה המסלול ואני לא מתבלבלת, החדר שלנו הוא הראשון משמאל, מורחת את הכרטיס שוב ושוב ושוב, עד שתימור מתקשר אליי, איפה את? אני בחוץ, אני עונה לו, אם אתה בחדר, תפתח לי.... בקיצור, to make the story short, (סתם, גם ככה זה הסוף) התבלבלתי בקומה. הפצרתי בדלת הלא נכונה. 2018 במקום 2118. לזכותי ייאמר שכל הדלתות במלון הזה נראות אותו דבר. (בתמונה משמאל דלת שאי אפשר להתבלבל בה, להמחשה. בממלכה המאוחדת. שם יודעים לעצב דלתות...)

יומן דנוור (4)