כל עוד אני כותבת - העולם הזה הוא בית

עודכן: 30 בדצמ׳ 2021

אני זוכרת ששנאתי כל רגע. כלומר, התגעגעתי כל רגע. טסנו לעוד שנה בבוסטון. מ' התקבל להרווארד. אני התקבלתי להיות אמא בפעם הרביעית. בסוד כל המפעל הנעלם הזה, סיימתי לכתוב את "מכתוב". כתבתי בלילות. בין הנקה להחתלה לאין שינה לאין עצמי וכשהשלמתי את כתב היד הדפסתי אותו, הוא שקל רבע טון (בתמונה אחד שהשארתי לי או חזר מאחת ההוצאות) ושלחתי לכל ההוצאות בארץ. אין סוף דחיות קיבלתי. (12 אם נדקדק) אין סוף "איריס יקרה, קראנו את כתב היד ששלחת לנו, אך לצערנו הלקטורים לספרות עברית חשבו כי הוא אינו ראוי..." - "איריס יקרה, כתב היד אינו מתאים לתוכניותינו"- "איריס יקרה, כתב היד מעניין ונוגע במספר נושאים חשובים אך לצערינו..." מפולת. זאת הייתה מפולת. אין לתאר. היה זה אמיר גוטפרוינד זכר סופר גדול לברכה שעודד אותי להרים את הראש ולהמשיך. "מי שצריך לכתוב - כותב", הוא אמר וציווה עליי לכתוב. וכתבתי. התחלתי לכתוב את "דושינקא" אז. עם בור בצורה של מכתוב בתוך הלב שלי. אבל יום אחד קיבלתי פתאום מייל מפרופ' חנן חבר: "איריס יקרה," הוא כתב לי ואני חשבתי שעוד "איריס יקרה" אחד אני עלולה להרוג מישהו, "קראתי את כתב היד ששלחת לי" היה כתוב באותו מייל, "ואני חושב שמדובר ברומן מעולה." מעולה? מעולה? סירייאסלי? זאת הייתה ההתחלה. למחרת הוא כתב לי עוד מייל. "תהיי מוכנה להוציא את הספר הזה אצלי בקיבוץ המאוחד?" הקיבוץ המאוחד?!? תהיי מוכנהההההה? אני זוכרת שהסתובבתי בבית הלומה, בוכה וצוחקת, כתיבה היא צומת בי פולארית, זה ידוע, ואז פרצתי בשאגות שמחה שהשתיקו לכמה ימים את הגעגועים ואת הרצון לעזוב את הארה"ב הברית הזאת ולחזור הביתה.

כמעט אחת עשרה שנים אחרי, שניים-עשר ספרים אחרי, יותר מעשרים אלף עותקים של "מכתוב" אחרי, בעיקר בזכות סיגלי זלייאט אהובתי מהקיבוץ המאוחד, Sigal Zalait ובהרבה מובנים באותו רגע חזרתי הביתה, אל הכתיבה. אל הידיעה שאני אדם כותב. שתמיד הייתי. רק החיים... "כָּל עוֹד אֲנִי כּוֹתֶבֶת הָעוֹלָם הזה הוּא בַּיִת." אני כותבת באחד השירים של "מכתבים מהאגף הסגור" שסוף סוף יצא מהאגף הסגור וראה אור. ואני מלאת הודייה ואהבה וצעקת שמחה עצומה. אני בבית.



67 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול