• Iris Eliya Cohen

כתיבה במנזר - ריטריט כתיבה בעין כרם

אני כותבת כדי לזכור:


1. היינו שלושה עשר. עשר נשים ושלושה גברים. היינו רב גיליים. עם קידומת 2, 4, 5, 6 ו7. היו לנו שתי שריתיות, שלוש אוריתיות, אורלי, לי, אז'י, עידו, עומר וגיא. ושתינו. 2. היינו חיילים, כמעט חיילים, היינו מורים, מטפלים, צלמים, אומנים, אדריכלים, מדענים. יודעים הרבה או פחות. היינו שלושה עשר כותבים. 3. התכנסנו תחת עץ התות הגדול. הרוח הירושלמית התיישבה בינינו. גם רוח הקודש. וסברינו אב המנזר. ואדריאן המתנדב, שחזר בשבת עם שתי בנותיו: ליאן וסלין. לו רק אפשר היה להתחבק. 4. התכנסנו בחדר האורחים. פתחנו חלונות. הורדנו מסכות. כי אי אפשר היה. אי אפשר לכתוב עם מסיכות. מפעם לפעם הדליק גיא את המזגן. הזכיר לנו שיש בינינו גברים. 5. בוסתנים וגנים רחבי ידיים כיתרו את בית האבן הגבוה שבו התאכסנו. מה לא צמח שם? שושנים, וורדים, חבצלות (?) גרניומים ועוד מיני פרחים סגולי כותרת. ושיחי יסמין. ועוד וורדים. בדרך לחדר האוכל ליחכו את ראשינו אשכולות ענבים רבים מספור, כבדי פרי וצפופים. על העצים האדימו הרימונים בשפע. גם עצי תפוח ואגס ולימונים. 6. סברינו, אב המנזר, אוהב חתולים, והם מאוהבים בו. אי אפשר שלא להתאהב בסברינו, גם אם אתה סתם בן אנוש. והיה גם גדי לבן שהתרפק מעת לעת על ברכיו ועל ברכינו. ושני כלבים קטנים וצעקניים. 7. ביום השני נכנסה לחיינו נגה. ילדה עם עיניים פקוחות וברות ודובונית סמרטוטים העונה לשם חביבה. במלעיל. 8. חלק מאיתנו ישנו מעט ואכלו הרבה. חלק מאיתנו ישנו הרבה ואכלו מעט. אבל כל מה שאכלנו, פסטה תוצרת בית, ריזוטו פטריות, סלט לא משכנע, כבר ידענו טובים ממנו, וגולת הכותרת (שלי) גלידה בארבעה צבעים הוגש לנו באהבה ונדיבות רבה אמונתך. בחדר האוכל נאלצנו לשבת בארבעה שולחנות נפרדים. זה היה מבאס. 9. וכתבנו. כתבנו את החיים ואת המוות, את הזיכרונות, את היש, את האין, את החלומות. את הפצעים. את האמת ואת האמת הצרופה, כי פחות מאמת אין טעם לכתוב, כדברי שולמית אפפל שהייתה שם איתנו בתוך ארגז עמוס ספרי שירה שהבאתי עימי. בכינו וצחקנו חליפות. אחר כך שוב בכינו. (אני) אורית כ' הוציאה טי-שו וחילקה לכולנו. אני עד עכשיו לא יודעת אם החזרתי לה אותו. אולי הוא עדיין מחכה לנו, תחת עץ התות הגדול. 10. את מייל הסיכום ששלחתי למהממים האלה, שאני מרשה לעצמי לקרוא להם שלי, כי הם לגמרי נתנו לי את עצמם בסופ"ש הזה, פיקדון, פתחתי במילים, "בוקר טוב קיסריה". כי היה לנו ריטריט קיסריה. עצום. גדול. עתיר. קיסריה, נו. אפילו שהוא היה בירושלים. יאללה. עכשיו השקט שוב צונח.


צילומים שלי אלא אם מצוין אחרת












צילום: שרית זמיר שפיר




צילום: עידו גרומר



דברים שקרו אחרי שחזרתי מהמנזר:


1. נכנסתי הבייתה עם ידיים עמוסות צפירות הזדהות מהדרך. 2. התחלחלתי מהליכלוך שקם בבית בהיעדרי. 3. שטפתי את הבית יסודי. בעיקר את המטבח. עם הרבה אקונומיקה ונוזל בריח תפוז. 4. אספי שאל אותי איך היה. עניתי שהיה מושלם. כיף לשמוע, ענה. אמרתי לו שכיף היא מילה קטנה למה שהיה לנו שם. אספי הנהן ואמר, טוב. איכפת לך להסיע אותי למרכז? 5. נכנסתי לוואצאפ הקבוצתי, שהתפוצץ מאהבה. לא הצלחתי להגיב לכלום. 6. חשבתי לעצמי, איך מכילים כזה דבר עצום? 7. לא הייתה לי תשובה. כלומר, אין לי תשובה. 8. הלכתי לישון עם לב על מאה שמונים. 9. קמתי. הלב היה על מאה שישים וחמש. אספי שאל. איך את? אמרתי שאני עדיין מעכלת את החוויה. אספי הנהן בהבנה ואמר, טוב. את יכולה להקפיץ אותי למגרש? 10. אני מחליטה לא לעשות היום כלום. רק לקרוא את נטליה גינצבורג שקניתי אצל המיגדלוריות המהממות ביום חמישי. רגע לפני הריטריט. 11. מידות קטנות. זה מה שאני צריכה עכשיו. דברים קטנים. שאפשר להחזיק ביד.


על ניסים, כיסא צהוב וקורונה fear

אתמול, חתכתי מטיול הבוקר כדי לקנות לשרית כ' (יש לנו 2 שריתיות ו 3 אוריתיות) קפה שחור, (אין במנזר קפה שחור. אני צריכה לזכור את זה לפעם הבאה) ופתאום, בזמן שאני מצלמת כיסא צהוב שנקרה בדרכי, עצר לידי עבדקן כסוף זקן ופרוע מראה, ותוך כדי דחיפת עגלת סופרמרקט ריקה להפליא צעק עליי בעברית מצורפתת, אני לא מאמין, אני לא מאמין, זה נס! זה נס! נעמדתי ממרחק, כי פניו היו ריקות להפליא גם ממסיכה ושאלתי, מה נס? לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ועוד בנחישות כזאת, והוא צעק, זה נס, זה נס שבדיוק עכשיו כשאני עובר פה, את מצלמת את הכיסא הצהוב הזה! הנהנתי והמשכתי ללכת, והוא המשיך ותבע, איך קוראים לך! עניתי, איריס, והוא, איריס מה! עניתי, איריס אליה כהן, והוא צעק, נו, נו, את רואה! כהן! זה נס, גם אני הייתי צריך להיות כהן, אבל מה לעשות שסבתא שושנה החליטה להתחתן דווקא עם יוסף אהרון! הנהנתי והמשכתי ללכת, והוא צעק, מה תאריך הלידה שלך! עניתי 18 ליוני, והוא צעק, הנה לך עוד נס! 18 זה חי, זה נס שאני חי ואת חיה והנה אנחנו נפגשים פה בעין כרם! הנהנתי והמשכתי ללכת, והוא צעק, רגע רגע רגע, את יהודיה, כן? אמרתי שכן, והוא אמר, כמה שנים את יהודיה! אמרתי, 51, והוא צעק, מון דיו, 51, ה' ישמור, כמה ניסים, באמת 51? עניתי שכן, והוא אמר, זה נס, זה נס, אני לא מאמין, 51 זה שם אלוהים! לא ממש הצלחתי להבין למה, וכבר הייתי גם בלחץ, כי ההתלהבות המתפרצת שלו הייתה מאד מאד קרובה לדרכי הנשימה שלי ורק מהמחשבה על זה חטפתי מצוקה, אבל האיש המשיך לצעוק אחרי, את נס, את נס, זה נס, אנחנו נס, עם ישראל חי וכו', עד שנכנסתי אני ונגיפיו למכולת, קניתי קפה שחור לשרית כ' וחשבתי לעצמי, וואלה, זה באמת נס הריטריט הזה, נס צרוף, ורציתי להגיד לו את זה, לעבדקן המאמין, אבל מיד הבנתי שהוא כבר יודע שזה נס, הוא חזר על התצרופת הזאת איזה מאה פעמים, נס, נס, נס, אז רק נופפתי לו לשלום, ועליתי למנזר ונתתי את הקפה לשרית כ', אבל הסתבר שאורית ב' כבר קנתה לה קפה שחור! ככה זה. ניסים קורים כשאנשים פוגשים אנשים, ונשמה פוגשת נשמה ולב פוגש לב ואיזו התרוממות רוח, בחיי. והנה הכיסא, הוכחה.




37 צפיות

הצטרפות לרשימת התפוצה:

ליצירת קשר, הזמנת סדנאות והרצאות:

איריס אליה כהן - 050-4716602

iriseliyacohen@hotmail.com

  • YouTube - White Circle
  • Facebook - White Circle
עיצוב אתר: לינושקה. איורים: לילך הברמן.