ריטריט כתיבה ביוון בהנחיית איריס אליה כהן וניר שגב


הרבה מילים על מילה אחת: יוון

להרשמה לריטריט הבא 1. בלילה חזרו אליי מילים מהעבר. קונגלומרטים, פעילות סיסמית, סלעים אפיקלאסטים ותהליכים ברקציים, שזה הברקזיט של הסלעים. העולם מלא בתופעות טבע כבירות. אבל נפש האדם הוא תופעת הטבע הכבירה והבלתי נתפסת ביותר. אנחנו יוצאים לשגרת נופש וכתיבה באחת התקופות הארורות. אבל אפשר אחרת? 2. בטיולים המשפחתיים אני תמיד עסוקה בילדים. בהנאה שלהם, שיהיה יום שמש, שלא נאלץ לוותר על פעילויות המים, אבל לא שמש מידי, שלא ישרפו, שיאכלו טוב, שלא יהיו רעבים, שלא יאכלו טוב מידי, שלא תכאב להם הבטן, שיחבשו כובע, כי שמש וזה, שלא ישכחו את הכובע על החוף, כי שמש וזה, שהמעבורת תצא בזמן, שנמצא את המלון, שלא נאחר, שלא נתברבר, שהנסיעה תיגמר, שהנסיעה תתחיל, שהשוקו, שהמזוודה, שההר יחכה, שהאדמה לא תזוז, שהרוח. שאלוהי האינטרנט והווי-פי ישמע את שוועתם. 2. אכילס (כן, זה אשכרה היה השם שלו) מדריך הראפטינג, סיפר לנו על חייהם של הצעירים היוונים, רוב העבודות בשכר מינימום, (משהו כמו 500 או 600 אירו), הוא, למשל, נוסע לעבודה מידי יום שעתיים לכל כיוון באוטובוס, כדי להרוויח משהו כמו 30 אירו ליום, את לימודיו נאלץ לקטוע בגלל שרות צבאי (חצי שנה, חובה) על גבול אלבניה הקפואה, בלי חימום, כי אין תקציב, (השכר הצבאי, 8 יורו לחודש, כלומר, בלי שכר כלל), ועוד ועוד. "החיים שלו ממש קשים" אמרתי לילדים אחרי שנפרדנו ממנו. ואיתני אמר, "גם שלנו." ולרגע כעסתי עליו. "מה אתה משווה?" התרעמתי. אבל אז נזכרתי בדיראון לבנון, עזה וחברון. ושהוא עוד מעט מתגייס. (על זה אני לא חושבת. הנפש לא יכולה.) 3. אני נזכרת שבדרך לדירת האירוח, בעודנו משרכים במאמץ את מזוודותינו הפיסחות (טעות שלי, מודה. בדקתי את הבפנוכו, לא את הבחוצו. לא שמתי לב שבאחת חסר גלגל ובשנייה, הידית תקועה ולא מוכנה לקום) לאורך רחוב פלוני, (אף שנראה כמו חלקת אלוהים קטנה, מסתבר שאלוהים, לפחות אלוהי הוויז, לא ביקר בו מעולם,) עצרה את אספי אישה מבוגרת, אבל לא זקנה, בת 60 כזה, ובלי שום סיבה נראית לעין, כי הוא לא דיבר איתה ולא פנה אליה, רק חלף על ידה, עצרה אותו והעתירה עליו מחמאות, כנראה בגלל שסחב את אחת המזוודות הכבדות, וחיבקה אותו והמשיכה להלל אותו ולרומם ולשבח, אספי לא הבין מאיפה זה בא לו, ולבסוף גם דפקה לו בוסה במצח. אין פואנטה. רק שאפשר אולי להתפעל מאד גם מילד שהוא לא שלך. 4. אני נזכרת שבקורפו שאלנו איפה כדאי לאכול צהריים. גבר בריטי, לבוש בבגד ים מניאטורי ועור בצבע סגול-חציל, מיהר להכריז, "רק "טברנה בשקיעה"" דחף לנו כרטיס ביקור והורה לנו בידו מה כיוון הנסיעה. (חשבנו, מטבע היותנו ישראלים, שהוא בטח מקבל אחוזים, דמי תיווך וכאלה.) בגלל שהסוללה הייתה בטעינה והוויז קצת קשה הבנה ביקשנו מהבריטי הסבר קצת יותר מפורט, והוא זרק לנו משהו בנוסח, זו נסיעה של כמה דקות, כשתגיעו לצומת תפנו ימינה, בסיבוב השני תמשיכו ישר ושם כבר תשאלו שוב. אז ה"כמה דקות" יצאו איזה חצי שעה, שום "צומת" לא חיכתה לנו, (אפילו לא משהו שהייתי מגדירה כ"פנייה") ה"סיבוב" היה ישר, ה"ישר" היה מפותל וכמובן ששאלנו שוב ב"שם" הראשון, ושוב ב"שם" השני, ושוב . בשלישי. ושוב. ושוב. טוב, הבנתם. די מהר מצאנו את עצמנו מתבמפרים במכונית מקרטעת (סיפור ארוך) על כל מיני דרכי עפר, מנאצים את הבריטים. אבל אז, בין הגבעות, הבחנו בגבעה לא מפותחת ושכוחת אל, שבראשה, כלומר, בול בפיטמה, ניצב לו בית כתמתם שביצבץ מתוך מטע זיתים, בוסתני גפנים וחורש ירוק עד. הצלחנו לפלס אליה וויז. שחזר לפעול. השבח לאל. בחזית הבית עגנה סירה שהייתה בילדותה יכטה. זאת הייתה התחלה טובה, אבל שום דבר לא הכין אותנו למראה שנשקף מן החצר הקדמית: מרפסת רחבה ומולה כל הים שאפשר וכולו בכחול ים. אין דברים כאלה. ואז, כמו בסרטים, הגיחה מתוך הפלא הזה מאמא יווניה ועוד לפני שהספקנו להבין מה ולמה, היה השולחן מלא בכל טוב ידיה. זאת הייתה הארוחה הכי הכי שאכלנו עד עכשיו, ואולי הטובה שאכלתי בחיי, אם מוציאים מן התחרות את הבישולים של המאמא הקוצ'ינית שלי. נפרדנו בחיבוקים חמים. 5. אז היום פגישת הכרות של חברי וחברות הקבוצה הראשונה שלנו. ניר הכין לנו פקטה של תמונות עידוד. זאת אחת מהן. איזה מלך. שיהיה לנו בהצלחה, אמן כן יהי רצון -- וברכת הדרך. Nir Segev


צילומים: ניר שגב





המלון שבו נשהה כל השבוע ונערוך טיולי כוכב






9 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול