הרבה מילים על מילה אחת - איפוק

עודכן: 6 בדצמ׳ 2021

הרבה מילים על מילה אחת: איפוק

1. בזמן האחרון אני מבינה שאני חייבת לתרגל איפוק. אני גרועה בזה. לא יודעת להתאפק. לטוב ולרע. חייבת לרוץ ולספר לחבר'ה מהר על הכל. הצלחות וכישלונות. זה סונר זה בטר, כמו שאומרים. אתמול, למשל, כתבתי סיפור ילדים. הגעתי למילה האחרונה, קראתי פעם אחת, הייתי מרוצה מעצמי בטירוף, ומיד פתחתי מייל לשלוח את הסיפור ליותם (שווימר. העורך הגאון) כדי שיתפעל ממני גם. אבל אז ניתק לי האינטרנט. פתח סוגריים: האינטרנט כל הזמן מתנתק לי, כמו רוב הגברים. המעצבנים. כבר הרבה זמן שאני מסתובבת עם האבחנה הזאת, שמאחורי האינטרנט הגלאקטי הזה עומד גבר קטן עם ז**ן מעצבן. כלומר, ההיפך. לא רק בגלל הנטייה להתנתק, אלא בגלל שכל הזמן יש לו צורך להסגביר לי מה התכוונתי לכתוב ולתקן אותי, אני מחפשת את המילה "ראינוהו", והוא כותב לי: "האם התכוונת למילה ריאיון" אני מגגלת: "מכתוב-הספר" והוא - "האם התכוונת למכתוב-הסרט?" לא! לא התכוונתי למכתוב הסרט. התכוונתי לספר שלי! הוא הקדים את הסרט הדפוק והלא מצחיק הזה בחמש שנים! ויש עוד מלא דוגמאות. הוא גם תמיד משוכנע שאני לא החלטית. "האם את בטוחה שאת רוצה לצאת מהמסמך הזה?" לא, בוא, באמת. תן לי להרהר בזה קצת באמת יש לי את כל הזמן שבעולם. טוב, סגור סוגריים. בקיצור, עפתי על עצמי ורציתי לשלוח את הסיפור ליותם, והאינטרנט בדיוק התנתק וככה נאלצתי לחכות קצת. חזרתי לסיפור, קראתי אותו שוב. וגוד. הוא היה גרוע. אז אני אומרת לעצמי. איריס. תגידי לאינטרנט תודה. חסך לך פאדיחה. ובכלל, תתאפקי קצת.


2. החבר הראשון שלי היה מלך המתאפקים. משהו בלתי נסבל ברמות. על כל שש חתיכות עוגה שאכלתי, הוא היה נוטל את דגימת הדובדבן מלמעלה. על כל עשרים מכתבים שהייתי שולחת לו, הוא היה מחזיר לי מברק. בדרך כלל בן שתי מילים: "יוצא בשישי." בחור תמציתי. לפעמים היה מסתפק רק ב"יוצא" או "נשאר.". טוב, השארתי אותו כבר מאחור.


3. כשהייתי ילדה, היה מצבי הרבה יותר גרוע. ממש לא הייתי מסוגלת להתאפק. אני זוכרת פורים אחד, שכיליתי את כל הקפצונים לילה לפני, והגעתי לבית ספר עם אקדח ריק, למרבה הבאסה. ובכלל, לפני כל פורים תמיד הייתי מגלה לכל העולם ובנות כיתתו למה אני מתחפשת וככה אף אחד לא התפעל מהתחפושות שלי. (האמת היא שאלה היו תחפושות די דפוקות. אולי זאת הסיבה.) מצות הייתי אוכלת שבועיים לפני, וכשכבר הגיע פסח הייתה לי עצירות נוראית. כנ"ל עם סופגניות בחנוכה. אבל אחד האירועים הכי מפחידים קרה בכיתה ב'. רציתי צ'יפס. אמא שלי אמרה לי, חכי כמה דקות, אסיים להכין את מה שהיא לא הכינה באותו יום, ואכין לך. אבל כמובן שלא התאפקתי. לקחתי תפוח אדמה. את הקולפן עברתי בשלום. אבל לצורך החיתוך השתמשתי במין פומפייה כזאת שהייתה אז, לחיתוך צ'יפס. בקיצור. גרדתי לעצמי חתיכה מכף היד. כן, אווצ'. שלולית דם וכאבי רצח. מה שכן, לא ברור לי אם אכלתי בסוף צ'יפס או לא.


4. בזמן האחרון, כנראה בשל גילי המופלג, בכל פעם שאני פורצת בצחוק, וזה קורה לא מעט לאחרונה (בעיקר בגלל מיה אחותי. היא מצחיקה אותי נורא). בורח לי. כלומר, מסתבר שגם הפיפי שלי לא מתאפק.


5. זה כנראה מצחיק ומופרך והזוי ופרודיאני שספר הפיקצ'ר בוק הראשון שלי כולו מדבר על המתנה וחיכיון וציפייה! מתה שתתאהבו ותכירו כבר את טל המהממת (בתמונה) מ"טל מחכה לרכבת" שאיירה תמי בצלאלי הגאונה ויצא בידיעות ספרים בסוף נובמבר. תשתדלו להתאפק עד חנוכה? גם אני.



236 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול