• Iris Eliya Cohen

הרבה מילים על מילה אחת - איפוק

עודכן ב: 22 ספט 2019

1. בזמן האחרון אני מבינה שאני חייבת לתרגל איפוק. אני גרועה בזה. לא יודעת להתאפק. לטוב ולרע. חייבת לרוץ ולספר לחבר'ה מהר על הכל. אתמול, למשל, כתבתי סיפור ילדים. הגעתי למילה האחרונה, קראתי פעם אחת, עפתי על עצמי מרוב הנאה וקורת רוח, ומיד פתחתי מייל לשלוח את הסיפור ליותם (שווימר. העורך הגאון שלי) כדי שיתפעל ממני גם. אבל אז ניתק לי האינטרנט. פתח סוגריים: האינטרנט אצלי בבית הוא כמו כל גבר ממוצע. מתקשר בהתחלה יפה, ואז נעלם. ואז חוזר. ואז את שואלת אותו שאלה פשוטה, והוא מתחיל להסגביר לך כמה השאלה שלך מורכבת ומתעקש לתקן אותך. לדוגמא, אני מחפשת איך מנקדים את המילה "ראינוהו", והוא כותב לי: "האם התכוונת למילה ריאיון" אני מגגלת על "מכתוב-הספר" והוא - "האם התכוונת למכתוב-הסרט?" לא! לא התכוונתי למכתוב הסרט. התכוונתי למכתוב הספר! שלי! הוא הקדים את הסרט בחמש שנים! הוא גם משוכנע שאני לא החלטית. "האם את בטוחה שאת רוצה לצאת מהמסמך הזה?" לא, בוא, באמת. תן לי להרהר בזה עוד קצת. טוב, סגור סוגריים. בקיצור, בסוף לא שלחתי את הסיפור ליותם, וככה יצא שנאלצתי לחכות קצת. חזרתי לסיפור, קראתי אותו שוב. וגוד. הוא היה גרוע. פאדיחה, בחיי.


2. פעם היה לי גבר שהיה מלך המתאפקים. משהו בלתי נסבל ברמות. על כל שש חתיכות עוגה שאכלתי, הוא היה נוטל את דגימת הדובדבן מלמעלה. על כל עשרים הודעות שהייתי שולחת לו, הוא היה מחזיר לי במשפט אחד. בדרך כלל בן מילה בודדה: "בסדר". ביום טוב היה מוסיף "גמור". כלומר, "בסדר גמור." המון פעמים גם המיר את המשפט הסופר מורכב הזה ל"אוקיי". יה אלוהים איך שנאתי את ה"אוקיי" הזה. הדיאלוגים איתו היו מונולוגים. אני השחקנית והוא הקהל. קהל שקט. רק חסר היה לבקש ממנו לכבות פלאפונים. פעם שאלתי אותו, "איך אתה מחזיק את עצמך ככה? לא בא לך לפעמים לתקוע מנה פלאפל? לשפוך את הלב על מישהו?" "לא." ענה והזכיר לי את הסיפור מ"זורבה היווני". זוכרים? אין לי כוח לספר הכל, זה ארוך, אבל העיקרון היה, כל הממעיט, הרי זה משובח. (המין איתו, יש לומר, היה דווקא פצצה. למרבה המזל הוא לא החיל עליו את עיקרון הצמצום.)

3. כבר מילדות לא הייתי מהמתאפקים. אני זוכרת פורים אחד שכיליתי את כל הקפצונים לילה לפני והגעתי לבית ספר עם אקדח ריק. זה עוד כלום לעומת זה שחיסלתי קודם את המשלוח מנות. בלי קשר או עם קשר קלוש, תמיד גיליתי לכל העולם ובנות כיתתו למה אני מתחפשת ובגלל זה אף אחד אף פעם לא התפעל מהתחפושות שלי. (האמת היא שהן היו די דפוקות. אולי זאת הסיבה.) מצות הייתי אוכלת שבועיים לפני, וכשכבר הגיע פסח סבלתי מעצירות חבל"ז. כנ"ל עם סופגניות בחנוכה. אבל אחד ממופעי חוסר האיפוק הכי מפחידים שהיו לי, התרחש בחופש הגדול שבין כיתה ב' לג'. בוקר אחד קמתי עם קרייבינג לצ'יפס. אמא שלי הייתה באמצע איזה משהו, ועשתה את הטעות האולטימטיבית וביקשה ממני לחכות. ביג נו-נו. העמדתי סיר עם שמן. לקחתי תפוח אדמה מהסלסילה. והתחלתי לתקתק צ'יפס. את הקולפן עברתי בשלום. אבל לצורך החיתוך השתמשתי במין פומפייה כזאת שהייתה אז, לחיתוך צ'יפס. בקיצור. פימפמתי לעצמי חתיכה מכף היד. לא זכור לי אם אכלתי בסוף צ'יפס או לא.


4. בזמן האחרון, כנראה בשל גילי המופלג, בכל פעם שאני פורצת בצחוק, וזה קורה לא מעט לאחרונה, בורח לי פיפי. כלומר, אפילו הפיפי שלי לא מתאפק!


5. זה כנראה מצחיק ומופרך והזוי ופרודיאני שספר הפיקצ'ר בוק הראשון שלי כולו מדבר על המתנה וחיכיון וציפייה! מתה שתתאהבו ותכירו כבר את טל המהממת (בתמונה) מ"טל מחכה לרכבת" שאיירה תמי בצלאלי הגאונה ויצא בידיעות ספרים בסוף נובמבר. תשתדלו להתאפק עד חנוכה? גם אני.



200 צפיות1 תגובות

הצטרפות לרשימת התפוצה:

ליצירת קשר, הזמנת סדנאות והרצאות:

איריס אליה כהן - 050-4716602

iriseliyacohen@hotmail.com

  • YouTube - White Circle
  • Facebook - White Circle
עיצוב אתר: לינושקה. איורים: לילך הברמן.