הרבה מילים על מילה אחת: בית

לרכישת מכתבים מהאגף הסגור

1. כמה בתים היו לי? לפחות עשרים. כמה בתים יהיו לי עוד? לא יודעת. אתמול התחלתי לשלם את המשכנתא על הבית שאני מתגוררת בו. בהחלטה די מטורפת, שאני לא באמת מאמינה שהיה לי האומץ לעשות אותה, קניתי את חלקו של מ' בבית. ואתמול חגגתי את התשלום הראשון. לקחתי משכנתא ל 30 שנה. אז האם אי פעם אעבור לבית אחר? האם אעזוב אותו? אין לי כוונות כאלה. זה כנראה הבית האחרון. הבית האחרון של השיר שלי.

2. כמה בתים עברתי? כמה בתים עברו בי? שלושה בתים רק עד כיתה ב'. כפר יובל – אשדוד – יסוד המעלה.

3. צריכה לעצור. אל הבית ביסוד המעלה הייתי הכי קשורה. תרתי משמע, אם תקראו את השיר בתמונה. הבית ביסוד המעלה היה ה-בית. בכל פעם ששאלו אותי מאיפה אני, הייתי עונה, מיסוד המעלה.

זה הבית. מושא השיר.

4. עד שכבר לא. בכיתה ט' אבא שלי פשט את הרגל ושנה או שנתיים אחר כך עיקלו לנו אותו. ותדעו. כשמעקלים בית מעקלים משפחה. כן, כן. גבעת-עמל זה אני. לא כתבתי מילה על גבעת עמל, כי זה היה כואב מידי. קרוב מידי.

5. אז בכיתה י' או יא' העיפו אותנו מהבית. גַרֹש גֹּרַשְׁנוּ. לא לפני שהנושים הפכו את הבית לבית-משוגעים. בוקר וערב, חול ושבת, טלפונים. צלצולים. התרעות. דפיקות על הדלת. על החלונות. סריקות ואיגופים של אנשי ההוצאה לפועל אל החצר האחורית. אני זוכרת אותם מקיפים את הבית. מציצים דרך החלונות ללכוד תנועה, ללכוד קול. ללכוד נפש חיה. פעם התחבאתי מתחת למיטה. פעם בתוך הארון. אף שלא היה צורך. הם לא באמת רצו אותנו. הם רצו את הבית. בכל מקרה, הרגשתי כמו אנה פרנק.

6. פאוזה. אני חושבת שמ' ואני לא התגרשנו הרבה קודם, בעיקר כי רצינו שלילדים יהיה בית. בית אחד. המחשבה שיהיו להם שני בתים הרגה אותי. תאמינו לי. הרגה. יש לי רשרוש בלב בכל פעם שהם "נוסעים לאבא". ההיתזזות הזאת בין שני הבתים. לפני איזה שבוע שמעתי את אסף עונה לחבר ששואל אותו מאיפה לאסוף אותו: "מהבית." הוא לא אמר: "מהבית של אמא שלי." הוקל לי. לרגע. זה כבד העניין הזה. כבד מאד.

7. בצבא הייתי מורה חיילת בכפר הילדים בכרמיאל. שם היו לי 2 בתים. אחד לשם שינה. ואחד לשם שירות. הבית השני היה מבנה גדול ומרווח, בטח בסטנדרטים של שנות התשעים, ששימש כיחידה משפחתית, משפחתון, שֶׁמִישְׁפֵּח זוג מהמם, אפשר להגיד אלטרואיסטי, שאימץ לחיקו כ 10 ילדים מ"בתים הרוסים". זה היה הביטוי. בתים הרוסים. באותה תקופה למדתי מה זה בית. כי אמנם לא היה לי בית, סולקנו ממנו, כאמור – אבל היו לי הורים. אמא ואבא. שלא הפסיקו לדאוג, לטפל ולהאכיל אותנו. בכל מקום שבו יש אמא ואבא, יש בית. אם זה בית טוב או לא, זה כבר סיפור אחר. אבל אמא ואבא זה בית.

8. בחופשות הייתי ישנה אצל האחיות הגדולות שלי. עד היום האחיות שלי הן בית. לפעמים נסעתי אל סבתא אסתר. גם סבתא אסתר היא בית. לא סתם כתבתי את הפוסט הזה.: https://www.facebook.com/iris.e.cohen/posts/4595984737135718?

notif_id=1638945330463882&notif_t=feedback_reaction_generic&ref=notif

9. באוניברסיטה המעונות היו הבית. היו מעונות הָאֶלֶף ואז רזניק ואז אידלסון. במעונות אידלסון – שעל פסגת הר הצופים – הייתי מאושרת. (כתבתי על הדירה הזאת ב"מכתוב") הייתה זו דירת 3 חדרים עם מטבח מרכזי. בלי סלון. המטבח היה הסלון. היינו 6 שותפות מהממות. צחקנו בלי סוף. עד היום כולנו חברות טובות. חוץ מאורלי שלי, שהיא עדיין חברה טובה שלי, אבל עזבה את העולם הזה לפני 6 שנים. (רק הפעם, ב #מכתבים_מהאגף_הסגור, הצלחתי להכניס את השיר הזה, שכתבתי לה ביום מותה.)

https://www.facebook.com/photo?fbid=855191167881779&set=a.834058293328400

10. רובנו היינו עניות למות וקרצפנו בתים למחייתנו ולהשכלתנו. פעם נכנסה לדירה חברה של אחת השותפות, ושאלתי אותה "כמה בתים יש לך?" התכוונתי כמובן ל"כמה בתים את מנקה?" היו לי איזה חמישה או שישה בתים שניקיתי ורציתי להיפטר מאחד. (שתיתי ואכלתי אקונומיקה וריצפז בפק"ל ואצל גילה מגעילה גם חומצה מרוכזת.) אני לא אשכח שההיא ענתה לי: "את מתכוונת כמה בתים יש להורים שלי? שניים. לא כולל הדירה בלונדון."

11. אחר כך היו לי עוד 3 בתים. דירות. בעיר הקודש. שכורות. עם 3 בעלי בית, שמגיע להם פוסט שלם. עוד אכתוב עליהם. אחת הדירות, הייתה בית-אבן זעיר בנחלאות, שנבנה לאישה נמוכה קומה. (היום לא פוליטיקלי קורקט לומר גמדה. אבל היא הייתה גמדה.) תתארו לכם שאני, כולה מטר שישים מינוס-מינוס, חטפתי בּוּנְיוֹת מהמשקופים על בסיס יומי. המטבח היה מיניאטורי. השיש בגובה הברכיים. התנור תקוע בכוך מפויח מימי המצור על ירושלים. (זה של טיטוס.) והשירותים – נו, טוב. הבנתם.

12. אחר כך היו הבתים של השבתונים בארה"ב. וושינטון די.סי ובוסטון ושוב בוסטון. הבתים בגלות היו, כשמם, בתים בגלות. פתאום הבנתי מהי מולדת. מה זה הפאקינג סיפור מטורף הזה של מדינת היהודים. הרגשתי זרה ומפגרת ועילגת ולרגע אחד לא הרגשתי שם בבית. כששאלו שם מאיפה אני, הייתי עונה שאני לַנְדְלֵסִית. (landless) חסרת מולדת. הם צחקו. אני פחות. 13. טוב, וזה השיר על הבית שאני הכי מתגעגעת אליו ובא אליי בחלומות בימים ובלילות. הוא נמצא בספר #מכתבים_מהאגף_הסגור. תקנו אותו. יש לי משכנתא לשלם:)