הרבה מילים על מילה אחת: חלום

עודכן: 26 בדצמ׳ 2021


1. אני חושבת שאני כל כך אוהבת לישון, כי אני כל כך אוהבת לחלום. אולי אני ישנה כל כך טוב, בכל מקום, בכל חדר, בכל מיטה, על כל מזרון, גם בלעדיו, בגלל שאני חולמת כל כך טוב. רוצה לומר, אני חלמנית טובה. (לא חולמנית!)

נראה לי שיש לי כישרון לחלומות. יש לי מלא חלומות ואני זוכרת אותם מצוין.


2. אמא שלי גם חולמת כל הזמן. אבל רק על האנשים שהיא אוהבת. את אלה שהיא לא סובלת היא מעיפה מחוץ למוח ולתודעה. זאת יכולת די ייחודית שאני מקווה לרשת ביום מן הימים.


3. אבל החלומות של אמא שלי, הם בעיקרם דאגות. בשנת הגירושין שלי, שהייתה הרת פחדים וחששות, כמו שכבר סיפרתי, הייתי מקבלת ממנה טלפונים על בסיס יומי. על הבוקר, לפעמים לפנות בוקר, עוד חלומה תלוי על עפעפיה מה שנקרא. "איריס? תקשיבי. חלמתי שעומדת לפרוץ סערה... אל תחתמי היום על כלום." ולמחרת, "איריס?" "כן, אימוש?" "חלמתי שהעורכת-דין שלך נוסעת לחו"ל... זה לא סימן טוב." ולמחרת, "איריס?" "כן, אימוש?" "את בסדר? אכלת משהו? כי חלמתי שאת לא אוכלת טוב..."


3. כפרה עליה. הלוואי עליי החלומות שלה. גם בשיא הלחץ אני מקפידה על חמש-שש ארוחות קטנות ביום. ועוד שתיים גדולות.


4. לא פעם מגיעים אליי חלומות רציניים, יוסף סטייל. מלאים מטאפורות ודימויים ואלגוריות. בכל פעם שיוצא לי ספר חדש, יש לי חלומות תזזיתיים לתפארת. אני עפה, אני רצה, אני בורחת, אני רודפת. אני נרדפת. לא מזמן חלמתי שאני בים ואני צוללת לעמוקים (ואני בכלל לא יודעת לצלול.) אולי בהשפעת "מורתי התמנונית" שהעיף אותי. בכל מקרה, כתיבה היא באמת תנועה בלתי פוסקת. סוג של מרדף אחרי הרוח.


5. מפעם לפעם מגיעים אליי חלומות הבלים, גיא פינס סטייל. לפני כמה ימים חלמתי שאני מסבירה לאנג'לינה ג'ולי שהיא חייבת לשחרר. שאי אפשר. היא לא יכולה להמשיך להילחם בבראד ככה, זה הרסני לילדים וכו'. אנג'לינה העיפה בי מבט it`s none of your business, הסתובבה והמשיכה ללכת עצבנית על השטיח האדום.


6. ותמיד היה החלום להיות סופרת. לשירה התגלגלתי במקרה. אני הרבה יותר סופרת ממשוררת. סיפורים זה החיים. אבל השירה הצילה אותי. לא משנה. רציתי לספר על החלום הזה.

אז פעם נרדמתי באמצע נסיעה. כלומר, התעלפתי באמצע נסיעה. מהתרגשות. זה היה בדרך לטבעון, כשחזרתי משבוע הספר הראשון שלי בכיכר, כשבחיקי 'מכתוב', ינוקא בן כמה חודשים. בכיכר פגשתי את דויד גרוסמן. אוּרַי וְתוּמַי. דויד המלך בכבודו ובעצמו. עמדנו דוכן ליד דוכן. אגב פרץ דמעות בלתי נשלט שלי, שח לי גרוסמן שאהב את ספרי. אחר כך הוא אפילו נעמד לצידי ופנה אל מעריציו המופתעים, הם עמדו שם בתור ארוך ארוך שהתפתל עד לשערי הכניסה ליריד. הוא פנה אליהם ואמר, "כדאי לכם להכיר, סופרת ישראלית חדשה". כבר באותו רגע הרגשתי שאני עומדת להתעלף. שעה אחר כך, כאמור, באמת התעלפתי. קצת לפני יוקנעם הרגשתי מעורפלת וחתכתי לתוך תחנת דלק שעמדה שם. ואז בום. הראש שלי נפל על ההגה. את זה אני עוד זוכרת. התעוררתי לשמע דפיקות היסטריות על החלון. המתדלק, צעיר מבוהל, היה בטוח שנפחתי את נשמתי. "מה קרה לך? מה קרה? את חיה?!?"

"פגשתי את דויד גרוסמן..." מלמלתי אליו אבל עמוק עמוק בפנים ידעתי שזה לא רק דויד גרוסמן. זה החלום הזה. חלום חיי, שקורם דפים וכריכה.


7. טוב, יש לי המון שירי חלומות. אבל דווקא זה, כלומר השיר הזה, מ מכתבים_מהאגף_הסגור לא היה חלום. אלא חזיון. ממש ראיתי את האיילה הזאת. מי זאת האיילה הזאת ולמה איילה? תקראו את הספר.


נ.ב. אני אלופת המשחק "חלומות". אולי לא במקרה. וזה היה הדיאלוג הקבוע עם אסף בן השש. (עוד שבוע בן 15).


את מוכנה לשחק איתי "חלומות"?

- לא.

- בבקשה.

- לא.

- בבקשה.

- לא, אסף. אני לא מוכנה. ואתה כל הזמן מתבכיין שזה לא ככה ולא ככה ולא ככה.

- מה פתאום! אני לא מתבכיין, אני רק מרמה.



8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול