אני זוכרת את היום הזה היטב; ברחובות הרהיבה השלכת של ניו אינגלנד, הנשימה נעתקה, אבל גם העצמות. סוף אוקטובר וכבר שרר קור אימים. תרתי משמע, כי היה זה ליל כל הקדושים, המקבילה המבעיתה של האמריקאים לפורים שלנו.
על מרפסות ומפתני הבתים ניצבו פנסי דלועים מוארים, פה ושם, בחצרות, לאורך הגדרות ומבין ענפי העצים המשירים את עליהם - השקיפה עלינו תפאורת החג: קורי עכביש, בובות רפאים, שדים וצלליות של מכשפות.
גם אנחנו, בעצת הישראלים שהקדימו אותנו, גולים ותיקים, יצאנו לסיבוב ה treat or trick המסורתי ברחבי הנקוק וילאג', שכונת המגורים החדשה אליה עברנו חודש קודם. שני ילדיי הקטנים - אוריה היה אז בן 3, נעמי בת 6 - לבשו תחפושות, הצטיידו בשקיות, ויחד עברנו מבית לבית, מבניין לבניין, דפקנו על הדלתות וקוששנו ממתקים. מהר מאד הפנימו השניים את אוצר המילים הדרוש, ובעיניים נוצצות ובלבבות הומים, חיזרו גם הם על הפתחים: "treat or trick?" שאלו את מי שפתח להם את הדלת, ובתרגום לעברית: "תעלול או ממתק?" ובתרגום לתכלס, "תני לי ממתק." הנשאלים, שהיו נשאלות בדרך כלל, עקרות בית נואשות כפי שחששתי שגם אני עתידה להיות, השיבו תמיד ב "treat,of course" והטילו איזה טוויקס או קיט -קט או חופן טופי אל לוע השקית. הילדים מלמלו "תודה" נרגשת, לא מאמינים למזלם הטוב, ודחקו בי להמשיך לבית הבא. ולזה שאחריו. ו"רק עוד אחד". "נו, אמא, אל תהיי רעה, בואי ניכנס גם לרחוב הזה." Halloween הוא חנות הממתקים הגדולה בעולם. אני זוכרת את חיוכי הניצחון והתדהמה החוששת שזה לא אמיתי החג הזה, השקיות צברו מרגע לרגע עוד נפח ועוד משקל, ועמי ותמי שלי החזיקו אותן חזק חזק, שחס וחלילה לא יגמר להם החלום באמצע, שלא יגמר להם הלילה הזה.
בבית הנחנו את השקיות הכבדות על השולחן, ושני הקטנים התנפלו עליהן לכלותן. אני כמובן הזדרזתי להתריע, "אבל אני לא מרשה יותר מממתק אחד!" בעוד עמי ותמי בולסים בפה מלא קצף סוכר ושלל צבעי מאכל, "אוף. אמא. את תמיד הורסת את כל הכיף." ואני, "טוב. אז שניים. אבל לא יותר משניים!" "אמא, למה את כזאת" "טוב, אז לא יותר משלושה." "אמא – " "ארבעה ממתקים ודי." ואז, "חמישה וזהו, אין מיקוח!" "שישי ואחרון!" זה נגמר ב"תנגבו את הפה ותשאירו קצת ממתקים למחר, סבבה?"
זה היה יום מתיש ברמות. לקראת חצות גירדנו את הממתקים מהשיניים של הילדים והלכנו לישון עייפים ומעוכים כמו לחמניות לוהטות שמישהי, לא אני כמובן, תמיד דוחפת לשקית עם קילו עגבניות וקילו בצל מעל. בקיצור, נרדמנו מהר, אבל אז, אחרי שעתיים בערך, צלצל הטלפון.
הטלפונים של 2002, טרום עידן הסמרטפונים, היו, כזכור, טיפשים וקולניים, ומי שהתקשר אלינו באמצע הלילה - ישראלים כמובן, שלעולם לא יפנימו שכשבישראל בוקר, בארה"ב - לילה - העיר את כל הבניין.
"אתה שומע צלצול?" קיוויתי שמוש יקום. אבל מוש, כמו מוש, ענה לי מיד, "לא." תמיד הוא קודם אומר "לא", ליתר ביטחון, ורק אחר כך מתפנה לברר מה הייתה השאלה. באותו רגע זאת הייתה במקרה התשובה הנכונה. החלטתי לא לאתגר אותו וקמתי אני, ירדתי לקומה הראשונה, אבל עד שהגעתי לטלפון, הוא השתתק.
חזרתי למיטה. אלא שלא חלפו דקות ספורות, ושוב טרטר הטלפון, וטלפון, זה ידוע, הוא כמו תינוק. הוא לא ישתוק עד שנרים אותו. ורצוי שמי שירים אותו יהיה לפעמים גם האבא. "ווי," אמרתי למוש, "זה עוד פעם מישהו מישראל?" הצמדתי לשאלה סימן שאלה, למרות שהוא היה כמובן מיותר. בתקופה שגרנו בארה"ב לא חלף שבוע בלי שאיזה ישראלי גאון היה מקפיץ אותנו בבהלה מהמיטה באמצע הלילה. פעם אמר לי יורד ישראלי שפגשנו, שזה בגלל שהישראלים בטוחים שהשמש זורחת להם מהתחת, הם הרי "אור לגויים" - ולכן מבחינתם כשבישראל בוקר, בכל העולם בוקר.
התחלנו להתווכח מי יענה. "זה ארז." מלמל מוש. ארז היה חבר שלי, שבדיוק עבר תהליך גירושים מדכדך. שבוע קודם התקשר אלי באמצע הלילה בוכה. "תעני לו." המשיך מוש לעשות לי רִגְשִׁי, "תהיי חברה!"
"זאת בטח מריה." החזרתי לו. מריה הייתה העובדת הזרה שאבא של מוש השכיר לה את הדירה של סבתא שלו. טוב, הסתבכתי. של סבתא של מוש, הכוונה. בכל פעם שהייתה איזו בעיה: ברז מטפטף, חלון שלא נסגר, שקע שלא מתאים לתקע, או ההיפך, היא הייתה מתקשרת למוש, לאמריקה. שיגיד לאבא שלו. שהברז. שהחלון. שהתקע. (מריה, דיס קול איז ורי אקספנסיב... יו בטר קול מיי פאדר... יו קן אולסו גו טו היז אפרטמנט... הי איז ליבינג וורי קלוז טו יו... יס יס. וואן פלור דאון.)
"לא." החזיר לי בעלי כדרכו בקודש, "הסברתי לה כבר מאה פעמים שיש הפרש של שבע שעות ואם זאת עוד פעם היא," הוא ממש צעק, כאילו אני לא שוכבת במיטה לידו, "אני לא עונה לה יותר!"
"טוב. אז לך תגיד לה את זה." הצעתי בתבונה.
לכמה דקות השתררה דממה. ושוב צלצולים.
"נו, איריס. זה ארז!"
"זאת מריה. תרד אתה."
"לא. זה ארז."
"כן? אתה חושב?"
"כן!"
ה"כן" של מוש כל כך הפתיע אותי, שבלי לשים לב נשברתי ראשונה. טרוטת רגליים דשדשתי במדרגות. הצלצולים היו עקשנים. כמו אבא שלי. רגע, חלפה לי מחשבה בראש, אולי זה אבא שלי? ככה זה גאונים במתמטיקה. הם יפתרו כמה זה 345 כפול 24 בדקה, אבל בשביל לחשב כמה זה 9 פלוס 7 הם צריכים לפתח אלגוריתם.
"הלו." הרמתי את השפופרת בעצבים, בכוונה לנזוף במי שזה לא יהיה. אם זה ארז, אני אגיד לו ששירלי הייתה פָאקַצַה והיא גם לא כזה הפסד גדול ושיגיד תודה, מונוגמיה זה לחלשים. אם זאת שוב מריה, אני אדאג שמישהו ישים לה עכבר בארון חשמל. אם זה אבא –
טוב, אם זה אבא.
"איריס." אני מזהה מיד את הקול של אחותי הגדולה.
"אהה דליוש – " אני לא מצליחה לכעוס עליה. אחותי המהממת. חולה עליה. ובכל זאת, בעדינות, אני רומזת לה, "ממי, את יודעת מה השעה אצלנו עכשיו?" אולי אני אפילו מצחקקת. כן. אני אפילו מצחקקת כשהיא אומרת לי, נחנקת מבכי, "אבא מת, איריס. אבא מת."
16 שנים חלפו ועשרות שירים נכתבו על אודות הבור הזה, שנפלתי אליו, ועד היום אני מנסה להבין איך יוצאים ממנו. הנה שניים מהשירים. (המשך יבוא) ולאחריהם שיר של אלי אליהו, המשורר האהוב עליי, שהכי השפיע עליי.
קַדִּישׁ יְתוֹמָה/ (מתוך פלא-פואמות ושירים, ידיעות ספרים, 2017)
מֵאָז הַהוֹדָעָה: הוּא מֵת, נָקְפָה דַּקָּה, חָמֵשׁ דַּקּוֹת, חֲצִי שָׁעָה, שָׁעָה, הוּא מֵת, וְעוֹד שָׁעָה, וְעוֹד שָׁעָה, הוּא מֵת, וּלְוָיָה, בְּכִיָּה, קְרִיעָה, וְיִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ וּשְׁמֵהּ רַבָּא, הָאֲדָמָה בָּלְעָה וְנִבְלְעָה, הוּא מֵת, וְאָז אַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה, שְׁנִיָּה, וְלַיְלָה, בֹּקֶר, צָהֳרַיִם, בֵּין עַרְבַּיִם, מֵת, וְשַׁחַר בָּא, וּרְבִיעִי וַחֲמִישִׁי, שִׁשִּׁי, שַׁבָּת, וּכְבָר שִׁבְעָה, הוּא מֵת, גַּם בַּשְּׁלוֹשִׁים, וְעוֹד שָׁבוּעַ, חֹדֶשׁ, חָדְשַׁיִם, וּכְבָר תִּשְׁרֵי, חֶשְׁוָן, שָׁנָה עָבְרָה, עוֹד אַזְכָּרָה, שָׁעָה שָׁלֹשׁ בְּשַׁעַר בְּרוֹשׁ, וְעוֹד שָׁנָה, וְעוֹד אַחַת, מִנְיַן אֶצְבְּעוֹתַי בְּכַף הַיָּד, וְקַיִץ, סְתָו, אָבִיב וְקַיִץ חֲרִישִׁי, זוֹ הַפְתָּעָה, עֲדַיִן מֵת, חָמֵשׁ וְתֵשַׁע, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים, וְעַד עַכְשָׁו, אֲנִי עֲדַיִן חַיָּה, הוּא עֲדַיִן מֵת. אָבִי.
אִלּוּלֵא/ בלחן וביצוע של לירון ודינה לינדמן (מתוך פלא- פואמות ושירים, ידיעות ספרים 2017)
אִלּוּלֵא הָאִכָּרִים הַמְּצַפִּים לְגֶשֶׁם,
לֹא הָיוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם מִתְכַּסִּים עָבִים,
וְאִלּוּלֵא טִפּוֹת שֶׁנִּשְׁמְטוּ מִגֹּבַהּ הָאֲוִיר
לֹא הָיָה הָעֵץ סוֹפֵק עָלָיו בְּצַעַר,
אִלּוּלֵא הַצֵּל אֲשֶׁר נִלְפַּת בַּעֲנָפִים
לֹא הָיוּ מִתְגּוֹשְׁשִׁים הָרְגָבִים בַּתֶּלֶם,
ואִלּוּלֵא הָיְתָה הָאֲדָמָה כָּל כָּךְ קְרוֹבָה
לֹא הָיָה מוֹחֵל הַקַּיִץ לַגְּשָׁמִים,
אִלּוּלֵא הֵגִיחַ שׁוּב חֶשְׁוָן מִמַּחֲבוֹאוֹ,
לֹא הָיו הַנְּשִׁימוֹת מַכּוֹת בְּכֹחַ,
וְאִלּוּלֵא נִתְפַּס הַלֵּב בְּצַעֲרוֹ, אֶפְשָׁר
שֶׁלֹּא הָיִיתִי כְּלָל נִזְכֶּרֶת.
בתמונות אבי האהוב באדם, מאיר אליה ז"ל, וזכרונות ניו אינגלנד 2002-2003