1. כשהייתי ילדה צמחו בחצר הבית שלנו בגליל כל העצים בעולם פחות או יותר, שזיפים, אפרסקים, שסק, תפוזים, לימונים, אשכוליות, קלמנטינות ואפילו אנונה שאימא החליטה לשתול מתוך געגוע להודו כנראה. ככה זה פריפריה. הכל רחוק ובלתי מושג, אבל האדמה קרובה. ולא רק שהיו לנו כל העצים האלה, אלא שהם היו גם הכי עמוסים בעולם. הכל היה צומח באשכולות, גם התפוזים.
2. כשבנינו את ביתנו בפריפריה הקצת פחות פריפרית, בקרית טבעון, לא עניין אותי כלום, לא ריצוף, לא חלונות, לא מטבח. עניינה אותי רק הגינה. ועוד לפני שנכנסנו לבית נטעתי במו ידי השחורות את כל העצים שהתגעגעתי אליהם מילדותי. אלא שאיכשהו האדמה כאן הייתה פחות קרובה וטובה אליי. אולי בגלל שקרית טבעון לא באמת פריפריה ובמשך יותר מעשרים שנה, העצים כאן פשוט סירבו להניב. אפס פירות, גורנישט מיט גורנישט.
3. לא משנה מה עשיתי, ותאמינו לי שעשיתי. גם אימא, עובדת אדמה מגיל כלום, ניסתה לפענח מה השתבש. ונבצר גם מבינתה. ואמא ממש מבינה את האדמה. והאדמה מבינה אותה. בשלב מסוים פשוט הרמתי ידיים. וויתרתי. בכאב לב אמיתי, באכזבה עמוקה, האדמה כאן איכזבה אותי. כאילו היא הבטיחה לי ולא קיימה.
4. והנה, בשנה הקשה בחיי, לא ישנתי חודשים, החליטה האדמה לחזור בה. אתמול, ממש במקרה, הצצתי אל הגינה, ונדהמתי לראות שהעצים מלאים-מלאים כמו איצטדיון כדורגל במשחק של בית"ר מול סכנין.
5. מיד ירדתי לקטוף לי קצת נחמה. תראו מה זה. תראו מה זה תיקון. סוף סוף האדמה פה ליד הבית החליטה לשמח אותי. והצליחה. מה צליחה? אושר הכתום-כתום הזה. אושר צרוף.
6. ושיר-זיכרון ילדות. ככה בדיוק זה היה. מתוך "שחרחורת". שגם אותו אפשר לרכוש במחיר מבצע פה
גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן |
קְרוּם הַשֶּׁמֶשׁ הִבְהִיר
וּבְרוֹשִׁים נִשְׁטְפוּ
וְהַדֶּרֶךְ נָסְעָה חֲלָקָה לְמִשְׁעֵי וּצְלוּלָה
וְרָאִיתִי אֶת אִמָּא,
יוֹצֵאת לֶחָצֵר, מְדַלֶּגֶת
קַלָּה אֶל צַמֶּרֶת הָעֵץ
חוֹלֶצֶת תַּפּוּז מִכְּסוּת עֲנָפָיו
מֵאַיֶּלֶת לַבַּיִת, פּוֹרֶסֶת אוֹתוֹ
עִגּוּלִים עִגּוּלִים
וּבוֹזֶקֶת קֹרֶט מֶלַח
מַנִּיחָה עַל צַלַּחַת
מַבָּטָהּ – עֳפָרִים הַשָּׁבִים אֶל הַיַּעַר.
