מאיפה להתחיל? מהריזורט המדהים הזה? מהחדרים? מהנופים המטריפים? מהאוכל המופלא? מהאנשים? האנשים הם כל הסיפור. הסיפורים. הסיפורים. בלעדיהם לא הייתה לי הזכות לסיים אתמול את היום בדמעות התרגשות.
ניר שגב, שותפי המושלם (הוא יודע הכל. גם לכתוב!) סיכם את היום הראשון: Nir Segev
יום שהתחיל ללא שינה, בהתקבצות נתבגה מרחבי ארץ וגולן גם, בפקקי איילון וצ'ק אין, המשיך עם המראה בזמן לעבר אתונה, ונחיתה הישר למיניבוסו המפואר של יורגוס הנהג והלאה, אחרי הפסקת ריענון אנחנו כבר במעלה הכביש המטפס צפונה לעבר העיר למייה, ממזרח לנו האי אוויה וממערב לנו התחילו להזדקר הרי הפינדוס בהן נותרו שלוגיות אחרונות.... קצת הסברים על מצבה הכלכלי של יוון, אוטוסטרדת מרקל, נדל"ן, כרמי זיתים ומלחמות עבר עם הפרסים, וכבר הגענו לעמק התסלי: קיני חסידות, מטעי מקדמיה, עצי דולב-פלטנוס ופריחות אביב... בכפר מקרקומי אצל קוסטס וקונסטנדינה טעמנו לראשונה ממטעמי המטבח היווני, יאמיסטה, זוקיני, סלט יווני ועוד... יופי אוכל, עונג של מסעדה... עוד עצירת קפה בתפר שבין חגורות צומח, וכבר אנחנו ברום ההרים, בינות לאשוחים.... גולשים איטית לעמק קרפניסי והגעה למלון הרקפות, קקלימינו, של קוסטס וליצה, והנה אנחנו כאן, בחדרים אל מול נוף בראשית עוצר נשימה ומנוחה ראשונה.... איריס מנחה את המפגש הראשון, העיניים נוצצות, שמות וסיפורים מרגשים, דגי שמך ויין ותחילת התגבשותה של קבוצה מרתקת, אדירה .
יוון מטפלת בנו כמו אמא. המלון של קוסטס וליצה כרחם גדולה. בלילות אנחנו מכורבלים בחדרים. בבקרים אנחנו יוצאים לשבילי האבן, לדרכי הרוח, למרפסות השמש. השמש שוטפת במזרח ובמערב, מכל עבר באה השמש.
כמו אמא היא מגישה לנו את האוכל המזין ביותר, המרפא ביותר. דואגת שנבריא - - בכל ארוחה ירקות זלופים בשמן זית ולימון, בזיק מלח. ירקות מאודים בכל הצבעים. בריכות הדגים מכחילות למרגלות ההר, אמש אכלנו את הדגים הטעימים ביותר שאכלתי מימי. לחמים טריים, גבינות ויין. תה מריר-מתוק. ולחיי ליקר הדובדבנים המושלם!
יוון מטפלת בנו כמו אמא. את יפי העולם היא משיבה בנו במשוא הרים, באביב העצים, בחמדה שלא הייתה כמוה. מה זה? מה זה היופי הזה? מצוקי עתק, נקרות משוננות, כנסיות ומנזרים ספונים בחגווי הסלעים, בדופן הנהר, וכל המעיינות וכל עצי האדר והערמון וכל עצי השזיפים והאפרסקים המלבלבים, אני דומעת כשאני חושבת עליהם, כאילו נלקחו מילדותי על גדות הירדן.
יוון מטפלת בנו כמו אמא. סיגה סיגה היא מזהירה את פניה, לאט לאט, לא הכל יחד. מספרת לנו סיפורים. מלטפת אותנו כשאנחנו מספרות את שלנו. ככה אנחנו גם כותבות. לאט לאט, לא הכל יחד, ואיזה נס מתרחש ופצעי חיינו נחבשים במילים מדודות, מאופקות ורבות עוצמה.
אני חושבת פה הרבה על הזכות הזאת, להוביל וללוות את הנפש הכותבת של הגבר האחד הנהדר ואחת-עשרה הנשים החכמות, הרגישות. כמה פלא והודיה יש בכנות ובאמת. כמה הודייה. ואנחנו רק ביום השני.
#ריטריט_כתיבה_יוון_מאי_22
בזמן שהקבוצה המופלאה שלי מגירה דם, יזע ומילים בסשן הכתיבה הראשון, אני עולה לחדר האדום שלי ולוקחת תמונה. (קליספרה, יוון. מתפללת שתמשיכי להיות כל כך יפה אלינו.)
מטאורה, יוון. מילים כמו קונגלומרטים, פעילות סיסמית, סלעים אפיקלאסטים ותהליכים ברקציים, (שזה הברקזיט של הסלעים, כנראה), מנסות להסביר תופעת טבע כבירה. אין מילים. הישארו עמנו! אנסה למצוא כמה.
וביום השלישי פרח וינפש. (בדרך למטאורה נקלענו לשדה פרגים מרהיב)
אתמול אמרתי לעידו או לניר, (לא זוכרת, אני בהתרוממות רוח ולב מתמשכת מכל היופי הזה, והפלא הזה, ומהקבוצה הזאת) "אני רוצה להביא קצת דבש יווני לארץ", והוא ענה לי, "בואי נביא את הארץ לדבש היווני.." וצחקתי. אבל חי נפשי הכותבת. הייתי רוצה להביא את המולדת שלי לפה. כלומר, להעתיק אותה לפה.
מילים מחוללות מציאות, זה ידוע. אבל מילים מחוללות גם אהבה. איזה קשר נרקם ונקרם פה ביננו. אתמול בערב, בתום הארוחה. ישבנו ניר ואני והסתכלנו על הקבוצה מהצד. הן כולן דיברו זו עם זו, השיבו ונענו זו לזו, צחקו, שרו ורקדו לצלילי הבוזוקי, כאילו הן מכירות מזה שנים. איזו שמחה פשוטה, גלויה, של הביחד הזה.
ריטריט כתיבה ונופש ביווו מאי 2022
אתמול בסוף המפגש אמרה לי אחת המשתתפות, זה כמו טיפול פסיכולוגי. אי אפשר להפסיק בנקודה הזאת בלי להיפגש בשבוע הבא. אני רוצה לעבד ולהמשיך ללבן את מה שקרה כאן, את מה שכתבתי היום. אני חייבת לעבד את הזיכרון הזה, שאף פעם, מעולם לא חזרתי אליו. 40 שנה לא העזתי לגעת בו. ועוד משתתפת חיבקה אותי ואמרה, את לא מבינה מה עשית לי. אני מרגישה מרוקנת. מרוקנת וכל כך מלאה. ועוד משתתפת, בדמעות, תודה.
זה שכרי וזו שמחתי.
ניר כותב:
אז מה היה לנו השבוע? היום, אולי נאכל דגים ? שאלתי-ביקשתי את ליצה. "נו פרובלם", ענתה, "יש לנו פסטרופה, כלומר טראוט כמו שאתם אומרים, קוסטס ירד להביא, נו פרובלם". ככה זה כשחוות דגי השמך, פורל או טראוט בלעז, נמצאת מאתיים וחמישים מטרים (250) מתחת למלון שלנו שנמצא מתחת להר הקליקוזה, ונהר הקריקלוטיס זורם לו מתחת לחלון...
אנחנו אוכלים פה המון. חוץ מדגי נהר טריים אנחנו מקפידים לאכול גם חוריאטיקי בכל ארוחה, יעני סלט יווני, ממולאים-יאמיסטה, סלט יוגורט-צזיקי, חצילים-מליצנה, מאפי פילו למיניהם, מחית שום-סקורדאליה וכמובן מוסקה ובשרים בכל הצורות והגוונים...
לעושר הקולינרי הפשוט הטרי והטוב הזה, מתווסף עושר חברי וחברתי אדיר מרגש ובלתי מובן מאיליו שנוצר בין חבר וחברות הקבוצה שהתקבצו ובאו איתנו לכאן לסדנא של איריס להיעזר במלאכת בניית תצרף מילים והפיכתן לסיפור. אושר גדול של נשים ואנשים.
והכל, בזכות כוחן של מילים.
כבר ארבעה ימים שאנחנו יולדים אותן בזהירות, מטפלים בהן, שוזרים וטווים לסיפורים, בעדינות המתבקשת, מעלים נשכחות-מהוססות ומשתפים. והמילים, הו המילים, הן פורצות, פולחות, נוגעות ועוטפות, עיתים דמעות זולגות, עיתים פרצי צחוק עולים כלהבות.
בין לבין אנחנו גם מטיילים. בצוקי הקונגלומרט של מטאורה, בעמקים ירוקים מלאי פריחות, בכפרים אבריטניים-אלפיניים של בתי אבן מסותתים למשעי, גינותיהם מטופחות ומלאות בשלל עציצים מלאי צבעים ופריחות. והכפרים, נטועים על צלעות הרים, בינות לעצי אשוח-אלתוס ירוקי עד, וגם עצי אדר דולב ואגוזיים שונים ולפתע ביניהם צצים כתמים סגלגלים, כי עכשיו זו עת פריחת עצי הקוצופייה, כליל החורש...
חיינו פה לעת הזו טובים ומלאים, מרובים טוב ויופי, מזור לנשמה. יוון טובה אלינו, הלוואי כך עד העונג הבא.
קלימרה, שבתשלום!
ערב מאושר עדלאידע וזחוח עדלאידע ובלתי נשכח בטברנה של קרפניסי שהתחיל במיתוסים המוזיקליים א-לה טריפונס, גליקריה, אריס סאן, יורגוס דלארס ועוד ועוד כל כבירי המוזיקה היוונית המרוממת ווכמובן יהודה פוליקר וסרנגה שלנו, ועבר בריקודים ופיזוזים ורקיעות ושבירת צלחות ובעלת המסעדה שהצטרפה אלינו באופן נדיר ולכבודה שבר בעלה איזה 12 צלחות אחרי עוד כמה שניר ואיילה שלנו התכבדו להטיח ברצפה והסתיים בתגלית שיורגוס, הנהג היווני החתיך והמתוק שלנו הוא גם זמר מופלא, יאסו יורגוס, יאסו יוון, אנחנו אוהבים אותך ומודים לך על שבוע בלתי נשכח, בלתי נשכח כבר כתבתי, מילא, ככה זה כשהיין והאושר עולה לך לראש.
בערך חודשיים לפני שפרצה הקורונה, טיילנו ביוון. איך שחזרנו, התקשרתי לניר שגב אלוף האלופים , שהציע לי כבר ב 2014 לקיים ריטריט כתיבה ונופש משותף בחו"ל. אי אז, נראה לי הרעיון ממש בלתי ישים. יקר ורחוק ובכלל. למה יוון כשאפשר בישראל? יש לנו ארץ נהדרת! אבל אחרי הטיול ביוון הבנתי שאין שום סתירה. אפשר גם וגם! מפה לשם, כלומר, משם לפה, פרסמנו את ההצעה, מלאנו את הקבוצה בקלות מפתיעה, אבל תאריך היציאה שקבענו... נפל על הסגר הראשון. דחינו, והתאריך נפל על הסגר השני. קבענו תאריך חדש, והוא נפל על הסגר השלישי. כבר התחלנו לצחוק שאפשר לנבא מתי יגיע הסגר הבא לפי תאריך היציאה לריטריט. בסוף יצאנו. ובקרוב, באוקטובר 22, אם ירצו זאוס ואפרודיטה, נצא לריטריט השני ביוון.
(בתמונה אני יושבת בטברנה. לא מאמינה למזלי הטוב.)
יומן סלוניקי
תמיד כשאני מתיירת בארצות של אנשים אחרים, אני תוהה מה הייתי עושה אני בפוגשי תיירים אבודים. גם אתמול שאלתי את עצמי, מה אם הייתי אני נהג המונית הזה, כסוף השיער והמבט, שלא יודע מילה וחצי מילה באנגלית, שאוסף אישה ושני ילדים ונוסע איתם באלם מוחלט אל היעד, יעד שהאישה וילדיה אפילו לא יודעים להגות את שמו באופן ראוי, ותחת האפשרות, ההגיונית לגמרי, שיעזוב אותם בהגיעם ליעד, אחרי שכבר קיבל את מלוא שכרו, הוא יורד איתם כדי לוודא שהגיעו ליעד הנכון, נשאר עימם עוד שעה ארוכה, באישון לילה, כדי להבין מה שהאישה וילדיה אינם מבינים, איפה לעזאזל נמצאת הכספת המובטחת שמנסה האישה לצייר לו בתנועות ידיים מביכות, כספת שאינה אלא קופסא פלסטיק זערורית, ענודה לעמוד חשמל מקומי, שבה לן המפתח המובטח, ואין, וכשזה נמצא, אחרי לא מעט רגעי אימה של האישה, רק בכוח דבקותו במטרה, להמשיך ולנסות לפתוח את המנעול שנעל את שער הכניסה לבניין באופן נעול מידי, קשוח ונחוש הרבה יותר מידי, וכשהדבר לא עולה בידו, הוא לא נכנע ועוזב אלא מתקשר לברר עם בעל הדירה, ביוונית שוטפת, מה ואיך ולמה ומה בדיוק אמורה האישה וילדיה לעשות, ולא נחה דעתו עד שהשער נפתח, והמעלית עולה, והאישה וילדיה נכנסים לדירה היפהפיה שאליה הקיצה האישה בבוקר הזה . ואני חושבת. כמה עולה לנו להיות אנשים טובים? סתם, פשוט אנשים טובים. גם למתיירים אצלנו. שעל אף פלאי הגלובליזציה והטכנולוגיה בטח נתקעים גם הם לא פעם ולא פעמיים בכניסה לבניין זר בעיר זרה בארץ נוכרייה.
יומן סלוניקי:
1. באופן די צפוי אני כבר מאוהבת בסלוניקי. ובסלוניקאים. איך אפשר שלא, כשבפחות מעשרה שקלים את קונה לך שלושה אפרסקים אלוהיים, שלושה משמשים שמזכירים לך בצבע ובטעם את הילדות שלך וחופניים דובדבנים שעוד לא טעמת אבל את יודעת שהם יהיו לך מתוקים ופריכים. פשוט בגלל המחיר.
2. איתן אומר שהוא חושב שתושבי סלוניקי מאד צנועים. למה? שאלתי. כל המכוניות שראה פה עד עכשיו די קטנות ולא חדשות, הבתים לא נראים מפוארים ואנשים לובשים בגדים פשוטים ולא ממותגים. אני מקווה שהוא התכוון להחמיא למקומיים, כי הוא עצמו בחר לקנות לו כובע של נייק. לטענתו היה "הכי יפה". אני לא סגורה שזה לא סמל ה v המסחרי שעשה לו את זה.
3. אסף חושב שתושבי סלוניקי לא בזבזניים. למה? שאלתי. והוא הצביע על העובדה שקשה היה לו למצוא פח, לזרוק את העטיפה של הארטיק. הם פשוט לא מייצרים הרבה זבל, ולכן זורקים פחות זבל, הטעים. מצד שני, לא כאב לו הלב כשנאלצתי לזרוק בנתב"ג את הסנדוויץ' חביתה שהכינותי מראש בבית, בטענה שהוא בטח כבר "התקלקל". שעה אחרי שהגענו לנתב"ג. כלומר, הסנדוויץ' המושקע שלי חטף קלקול קיבה עוד לפני שהספיק להכניס משהו לפה. אז אני לא סגורה על זה שגם הוא אמר את זה לחיוב.
4. אני חושבת שתושבי סלוניקי, אלה שאני נתקלתי בהם, הם הנעימים, האדיבים, ומסבירי הפנים שנתקלתי בהם עד כה בשיטוטי בעולם. הנה, אני יושבת על המדרגה בכניסה לחנות הירקות והפירות שקניתי בה, כדי לכתוב את הפוסט הזה, ולא די בזה שהמוכר לא מגרש אותי, אלא שהוא יצא הרגע עם בקבוק מים, "כי לא כדאי שתאכלי פירות לא שטופים."
יומן סלוניקי (4)
שישה הרוגים בסלוניקי כתוצאה מסופה עזה שפקדה את צפון המדינה. זוג מצ'כיה נהרג כשהקרוון שבו לן ניתק ממקומו ועף. אב ובן מרוסיה נהרגו מקריסת עץ. שני תיירים מרומניה נפגעו משברי בניין. אני מתוודעת אל הידיעה המצמיתה הזאת בעודי פוסעת בקור אפרילי אל בית הקפה הסמוך, לקנות לילדים שוקו ומאפה. חושבת, מה זה החורף הזה עכשיו. ופתאום שולח לי הים את תמונות האזהרה האלה. פריים יפהפה אך חשוך וחשור. ואז כותב לי חיים ארמון המתוק, תשמרו על עצמיכם. ועוד ידיעה, כל ההפלגות והטיולים לאיים הקרובים בוטלו. הפסקות חשמל בצפון יוון. כבישים נחסמו. מערכת כריזה נשמעת מתריעה גם היא בראש חוצות. אין לי מושג מה נאמר, אבל היום, ככה נדמה לי, ניזהר לנפשותינו. שום סלוניקאי נדיב וחביב וטוב לב, כמו השניים שכל כך עזרו לנו עד עכשיו, לא יוכלו לחמת השמיים ולמשבר האקלים. והכל "מכתוב", כידוע. כתבתי על זה ספר.
עדכון וידאו: מתבהר!
עצירת לילה בקסטוריה היפה.
זגוריה
