1. לא מזמן, באחד הערבים, אחרי המקלחת, יצאה לי העין מהמקום. ככה הרגשתי לפחות, עין ימין. זה קרה בזמן שהתנגבתי. מחיתי את שרידי הרימל שהמים לא יכלו להם, כנראה ניגבתי חזק מידי ונחוש מידי, ואז זה קרה. הרגשתי שכדור העין מחליק הצידה. זה היה מבעית, באמת. הצמתתי את העפעף לאין עין שלי ובאינסטינקט חייתי עצמתי גם את העין השנייה והתפללתי שאצליח לפקוח אותן ואספור שתי עיניים. עיוורת, מיששתי את המגבת שעוד הייתה ביד שלי, בדקתי אם העין החסרה שלי מתלעלעת בתוך קפל במגבת. המגבת החזירה לי ד"ש רטוב ודביק. אחרי דקה ארוכה של אימה וכאב בלתי נסבל באיזור הבור שכריתי לעצמי, כאב שהגיע עד לאוזן ימין, אזרתי אומץ לפקוח את עין שמאל ולהישיר מבט לפניי המשתקפים במראה. במבט ראשון ראיתי רק כתם שחור ופס תכלת. זיהיתי את הפס כשייך לעיפרון איפור ששמתי בבוקר. ואז ניסיתי להרחיק את העפעף הימני מפתח הבור. למה זה היה משול? להדיפת כדור ברזל, רק ממצב של שכיבה. אבל אני עמדתי. מבעית כבר אמרתי?
אחרי נצח הצלחתי לנצח את כוח הכובד, וראיתי את האישון הימני שלי, חוּם ואחוז פלצות, במקום.
2. כשסיפרתי לאמא שלי הצדיקה האהובה שלי, היא מיד אמרה, "מישהו עושה לך עין הרע." וביקשה ממני להפסיק להעלות שירים. "אבל זה שירים, אמא," התגוננתי, "איזה עין הרע יש בשירים?" "בסדר, בסדר. תעלי שירים. אבל לא שלך."
3. כשסיפרתי למיושה אחותי, שרואה הכל, הכל, תאמינו לי, (אתמול הזזתי שניה שניה את הראש לכיוון החלון בזמן שדיברתי איתה בטלפון, והיא מיד אמרה לי, "טוב, על מה את מסתכלת? מה כל כך מעניין בחוץ?") היא ממש נבהלה ורק אחרי ששלחתי לה סלפוש שלי נרגעה ואמרה, "טוב, אחותי. זאת כנראה העין השלישית שלך שיצאה."
4. כשסיפרתי לאספי המתוק שלי, חד האבחנות, הוא הסתכל עליי במבט מלא גועל, דומה לזה שאני נותנת בצלחת עם רגל קרושה או ביצת עין (!) רוטטת.
5. אני מתייחסת אל השיר הזה של זך כהוראה: "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת/ אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי/ הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל/ אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל/ וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.
6. ובאותו עניין, פעם ישבתי עם מו"לית יוונייה לשולחן והיא הסתכלה עליי וספק אמרה, ספק קבעה: "...?you are a great believer...ah". לקח לי רגע להבין מה היא אומרת ולמה היא אומרת לי את זה, ועניתי לה, "הו, יססס. אני לגמרי וטוטאלי a believer ... " אלמלא הייתי מאמינה גדולה, לא הייתי כותבת. אני מאמינה שכתיבה היא עסק למאמינים בלבד.
7. לרכישת מכתבים מהאגף הסגור
היה לי פעם פסיכולוג עיוור |
מַקֵּל הַנְחִיָה שֶׁלּוֹ
הָיָה מֻנָּח בְּהַצְלָבַה
עַל שְׁתֵּי בִּרְכָּיו
כְּחֶרֶב, לְהַזְכִּיר
לָרֹב הָיָה שׁוֹסֵף אֶת דִּמְעוֹתַי
בִּשְׁתֵּי מִלִּים: "וּבְכֵן, נַמְשִׁיךְ,"
אוֹ בְּ"וַדַּאי, וַדַּאי."
אַחַר כָּךְ בִּשְׁתִיקָה שֶׁנִּמְתְּחָה מִכָּאן וְעַד
"נִגְמָר לָנוּ הַזְּמַן."
הַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה הִיא, אוּלַי,
תּוֹרַת הָאֵין; אֵין אַהֲבָה, בְּרֵרָה, תְּמִיכָה
מוֹצָא, אוֹ אֵין אֲנִי
כָּךְ אוֹ כָּךְ, מִלִּים,
סָבַר הַפְּסִיכוֹלוֹג הַהוּא
הָיוּ כְּמוֹתָרוֹת
וּבְכָל זֹאת, אֲנִי זוֹכֶרֶת פַּעַם
שֶׁנִּרְאָה לִי דֵּי קַשּׁוּב
רֹאשׁוֹ נָטָה לַצָּד, כְּמוֹ כַּד
לִיטְרַת תּוֹדָעָתוֹ נָזְלָה
כְּשֶׁנִּמְזֵּגַה. הוּא הִתְעַנְיֵן, הִנְהֵן
אַבל פִּתְאוֹם עָטָה
מִין הַבָּעַת תְּמִיהָה וְהַפְתָּעָה
כְּאִלּוּ לֹא רָאָה
אַף פַּעַם, מִיָּמָיו
אִשָּׁה
צילום: בר גורדון
