יומן לונדון ודנבר קולורדו

דברים שקרו לי אתמול: יומן לונדון

1. לא נחרדתי למראה תורי העתק בכניסה לנתב"ג. הקורונה לימדה אותי להתבונן במציאות בשלווה יחסית - -

2. יחסית. כי נעמדתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי עד ש - -

3. נזכרתי (באיחור של שעה וחצי) שהצ'ק אין שעשיתי מהבית והעובדה שלא לקחתי עימי דבר זולת טרולי קטנה ומנומסת ותיק מחשב - פוטרים אותי מהתור - -

4. האמת היא שלא נזכרתי, אלא קראתי שוב את ההודעה של תימור. המבוגר האחראי כאמור. הוא כתב לי : אל תשכחי שאת יכולה לגשת ישר לשטח w

5. התבאסתי על רחפנותי רצח

6. חתכתי לתור המקוצר לחסרי כבודה. תוך 5 דקות הייתי בפנים.

7. נכנסתי לפאניקה כשלוח הטיסות האלקטרוני הציג את כל הטיסות חוץ מהטיסה שלי. הייתי בטוחה שטעיתי בשעה. קראתי שוב ושוב את ה boarding pass 5 ביולי. שעה 7:00. בריטיש איירוויז. אבל הטיסה לא הופיעה על הלוח!

8. אחרי דקות ארוכות של חרדה שאלתי איש ביטחון שחלף במקום, והוא הרגיע אותי ואמר לי ש "כן, לפעמים הלוח נתקע..." הוא חיכה איתי עוד כמה דקות מול הלוח ואז שלח אותי למודיעין. הלוח התחלף בשנייה שהוא שמע 'מודיעין'.

9. ואז חמישה נערים נדחפו לפניי בתור למזנון בטענה שהם "קבוצה". וכאילו זה לא מספיק, הכריך עלה 34 ש"ח.

10. אחרי חצי שעה פגשתי את הנערים במטוס.

11. די במפתיע, הם יצאו מגדרם לעזור לי עם הטרולי, כי לא נשאר כבר מקום בתאי המטען. הם אשכרה פינו את שלהם ודאגו לשלי. . פששש חשבתי לעצמי. הדור הזה משתנה תוך פחות משעה!

12. ואז גיליתי שהמושב המעולה שהשכלתי לבחור בצ'ק אין המוקדם נמצא באמצע השורה האחרונה, כפסע מהשירותים.

13. יכולתי להתנחם בעובדה שאהיה הראשונה לקבל את הארוחה היפה שהגישו ... אלמלא שבעתי מהכריך שקניתי במזנון (34 פאקינג ש"ח)

הייתי בטוחה שאין יותר ארוחות במטוסים.

14. ואז הנוסעת לשמאלי שפכה עליי את הקפה שלה - -

15. היה עליי לשמוח שהוא פגש רק את הנעליים השחורות שלי ולא את המכנסיים הלבנים.

16. האישה התנצלה בכנות והוסיפה בצער: "זה תמיד קורה לי.... בגלל זה אני אף פעם לא אוכל להיות מלצרית!"

17. חשבתי לעצמי: מתוקה. את בת 60... זה לא ה-דבר שצריך להטריד אותך!

(הנעליים שלי צריכות)

18. ואז ראיתי בלופ את הסרט "מרי אנטואנט" של סופיה קופולה שלדעתי מתעלה על אביה. אמנם לא הבנתי כלום, כי לא חילקו אוזניות, בבריטיש איירוויז סומכים על האינטואיציה או על האינטליגנציה החזותית של הנוסעים, אבל למה להתקטנן? זה סרט מופת. עיצוב התפאורה, האווירה והצילום... וואו! יופי שאין כמותו.

19. ביציאה משרוול המטוס חיכו לי חמשת הנערים. "את סופרת, נכון?" אמר לי אחד מהם. "התערבתי איתם," הצביע על חבריו הספקנים, "התערבתי איתם שאת סופרת מפורסמת.. " מסתבר שהרציתי אצלם בחטיבה.

20. מה שכן, התברר שהם באמת חלק מקבוצה.... (משלחת כלשהי)

21. במעבר הגבול חשבתי לעצמי: great Britain ... מדינה שמחליטה שהיא אדירה... קצת מגלומני מצידה... לא? ואז נזכרתי שאני מגיעה ממדינה שבטוחה שהיא the holy land...

בתמונות כאמור - אחד מאלפי פריימים מושלמים שצילמתי מהמסך במטוס. לא יכולתי להפסיק. סופיה קופולה גאונה. (הולך ומשתבח הדור.)

יומן לונדון (2)

אתמול בלילה, אחרי שחזרנו מהצגה מוטרפת, ווירטואוזית ברמות שאין לתאר - "המחזה שהשתבש" (The play that went wrong ) - עלה במוחי רעיון לסטרט-אפ מבריק, ועכשיו (8 בבוקר שעון בריטניה) אני מתפנה לכתוב אותו. אז ככה. מה דעתכן שכל מעצמת תיירות גדולה, נניח כמו The UK או צרפת או ארה"ב, תתגמל תיירים ותיירות שמגיעים אליה! כל מדינה תשלם שכר כלשהו (עוד לא גיבשתי את התעריף) שיהיה תלוי במספר האטרקציות שהתייר/ת הממוצע/ת (נניח אני) נדרשת להכיל. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מרגישה שבימים האחרונים ע-ב-דתי בלהיות תיירת בממלכה המאוחדת. ז"א, בלונדון. (המשרה התרכזה בעיקר בלונדון). חי נפשי שכואבות לי הרגליים מהליכות לאורך הסיטי, חוצות ארמון באקינגהם, שבילי פארק סנט ג'יימס והאגם המרהיב שבתמונה, הלוך חוזר ברחוב Carlton House והתפעלות רבתי מהערוגות המעוצבות של איזה ג'ון נאש אחד, הלוך חזור לכיכר טרפלגר, סיור (אמנם חינמי, אבל התעייפתי שם כהוגן) בשלוש הקומות של הנאשיונל גלרי, נפתולי המבוך של המוזיאון ההיסטורי של לונדון וכמובן המרוץ ברחבי הבריטיש מיוזאום, (שאלוהים יעזור לי, איך הם לא מתביישים להציג את טריליוני האוצרות שהם שדדו מהמידל איסט שלנו ומאפריקה והודו ואפילו מדרום וצפון אמריקה, אמיתי, זה משוגע, לא האמנתי למראה עיני) כמו"כ עשיתי שעות נוספות מול בית הפרלמנט ועוד שעה כשצילמתי את הביג בן מכל הזוויות האפשריות,ואו אז כנסיית ווסטמינסטר ורחוב צ'רלס, שבסופו נמצא מוזיאון חדר המלחמה של צ'רצ'יל, שבואו, גם לנו יש בונקר מרשים וטרומפלדור וכמה אמירות שהוא אמר או לא, יכולתי לוותר עליו בקלות, אבל הייתי באמת תיירת מצטיינת ולא וויתרתי גם על רחוב דאונינג 10 (בדיוק כשבוריס נתן את ההדרן) ומשם צעדתי לארמון הגדול של הנרי השמיני, אליזבת הראשונה, צ'רלס הראשון וכל יתר השושלת המוגזמת שהבריטים מעריצים בטירוף בלתי נתפס, שלא לדבר על שלוש מסעדות אדירות שנאלצתי לאכול בהן, אחת הודית, אחת יפנית ואחת איטלקית, ולא, זאת לא התחלה של בדיחה. פלוס שעתיים של השתאות בקובנט גארדן (סירבתי לעלות על הלונדון איי, כי באמת, יש גבול לניצול ויש לי פחד גבהים) וסיבוב אחרון חביב בסוהו ובשווקים וזה עוד בלי להזכיר איזה 200 נסיעות על האליזבט ליין לא כולל השלמת הכנסה בפדינטון סטיישן. אני אמנם עוד לא יודעת איך לתמחר את הביקור הזה, אבל שוקלת ברצינות להציע את הרעיון ל"כרישים". נראה לי שהאמצעי, לא זה עם הזקן, השני, (אספי, שצופה בתוכנית בקביעות, חושב שהוא הכי ביג שוט) בטוח לוקח את המיזם. אם הבריטים יתנגדו, נסכים לנסות אותו קודם על ירושליים.

דברים שקרו לי בלונדון (סיכום)

1. אז ביום הראשון נכנסתי למין סופר כזה, קטן, ליד דירת האירוח, כדי לקנות מברשת שיניים, כי שכחתי לקחת מברשת שיניים. ניגשתי למדף וגיליתי מברשת שיניים אחת! אחרונה! הודיתי למזלי הטוב וקניתי אותה. למחרת נכנסתי לאותו סופר כדי לקנות יוגורט תות... והרי זה פלא, גם יוגורט-תות היה האחרון על המדף! וואו, אלוהים אוהב אותי, צהלתי. ואז, אתמול, נכנסתי לסופר כדי לקנות קרקרים, ואכן, כמו שאתן כבר מבינות. הייתה זו חבילת הקרקרים האחרונה - - פה התחלתי לחשוד. יצאתי מהסופר אפופת מחשבות. איזה מין סופר זה? מי מנהל אותו? הוא לא שמע על הערכת כמויות? ספירת מלאי? מה היה קורה אם גם תימור היה שוכח את מברשת השיניים שלו או אם גם לו היה מתחשק פתאום יוגורט-תות או קרקרים בלי מלח? בקיצור, היום חזרתי לסופר וגיליתי שהוא נסגר! נסגר! כלומר, בעל הסופר חיכה שאקנה ממנו את הקרקרים, והחליט לסגור את הבסטה! יכול להיות שאם הייתי קונה את הקרקרים על ההתחלה, הייתי חוסכת לו יומיים התלבטות...

2. גיליתי שלא רק המכוניות נוסעות פה הפוך, אלא גם נייר הטואלט, דלתות המקררים ודלתות בכלל, ושיא השיאים: המפתחות! ככה יצא שבכל פעם שרציתי להיכנס לדירה, נעלתי את עצמי בחוץ. לקח לי שעה להבין למה הדלת לא נפתחת.

3. וכמובן שכמעט קיפחתי את חיי בכביש. פעמיים.

4. הם לא היו עוברים אצלי תיאוריה, בחיי.

5. הידעתם שמידי יום מובהלים פה תיירים תמימים לבתי החולים במצב קשה רק בגלל שהבריטים החליטו לעשות לנו הבה נתחכמא? הם יותר גרועים מהאמריקאים, שאליהם אני ממריאה ברגע זה.

(המשך יבוא)

יומן דנוור

(1)

רציתי להשלים מסה שמתכתבת עם המסה של נטליה גינצבורג על לונדון, מסה אדירה, אם כי צריך לעדכן אותה, אבל לא הספקתי, ובינתיים כבר הגענו לדנוור ואת פנינו קיבלה שקיעה נוגה ועננים ומרחבי אין קץ, אז אני פה. אעדכן!

יומן דנוור (2)

יומן דנוור (2)

בבוקר חשבתי שאין פלא, כלומר, שיש פלא. ולראייה: אמריקה. הגדולה, העצומה, הגרנדיוזית, הבלתי נתפסת הזאת. אמריקה של הקצוות; של העושר והעוני, של ה overweight ושל ה overwhelmed וה overdue, הכל פה מעל ומאובר, אמריקה של ההמצאות והחדשנות וההשכלה הכי טובה בעולם, והאוניברסיטאות הכי טובות בעולם, וגם של הבערות והבורות והטמטום בהתגלמותו, לא רחוק מפה התרחש (עוד) טבח המונים, שני תלמידי תיכון ריססו את חבריהם, (הידעתם שיש כבר דירוג לדרגת החומרה של מעשי הטבח? זה של קולורדו זכה במקום החמישי) זאת אמריקה! שהמציאה את הריאליטי, את הפרהסיה, את הפרברסיה, אבל גם את טלוויזיה מופתית, אמריקה שמקפידה ושומרת על גבולות הגוף, על המרחב האישי, אף אחד לא ידחוף אותך פה בתור ותמיד יפתחו לך את הדלת ויחזיקו אותה עד שתעברי, אלה דברים שמלמדים פה מגיל גן, והו הצייתנות, והפלסטיק והפייק ומול כל אלה הטבע הכביר בכבירים, לאורך ולגובה, איזה נדיב כאן הטבע, בכל מקום, על כל צעד ושעל, אמריקה היא המרהיבה במדינות שהייתי בהן, תראו לאן לקח אותנו הג'ט לג בשבע בבוקר, עשרים דקות מהמלון, לא יכולתי להפסיק לצלם את הצלילות ואת העננים המשייטים במימי האגם, את עדנת הקיץ רגע לפני שהוא מבעיר את האוויר ל 40 מעלות כמעט - - חשבתי שאנשים שגרים במקום כל כך גדול, עצום, גרנדיוזי, בלתי נתפס, שומה עליהם שיאבדו פרופורציות, וזו, אם יורשה לי, הבעיה הכי גדולה של האמריקאים: חוסר פרופורציות. אני חושבת ככה לא מהיום. אלא מהשנים שגרתי פה. משהו באמריקה קיצוני מידי (too big, too large, too rich) ולא הגיוני. ואני יודעת שכל העולם הולך ומתערער, אבל באמריקה כמו באמריקה, הלא הגיוני פשוט ישנו.

יומן דנוור (3)

אז אתמול התרברבתי בפני תימור שאני מומחית לאמריקה, שגרתי פה כמה שנים (כאילו הוא לא) ושלמשל כדי לעשות כביסה, צריך לפרוט דולרים לקווטרס ולקנות קפסולות ושכדי לשתות קפה נורמלי צריך להצטייד מבעוד מועד בקפה נורמלי כי בחדר יחכה לנו רק הקפה האמריקאי שהוא unbearable ואני לא סובלת אותו וכו', ואכן, כך היה, התמוגגתי מעצמי עד אין קץ ואז קרה שהייתי צריכה לחזור לבד לחדר, שממוקם בקומה ה 21 של המלון. עליתי במעלית ויצאתי ממנה וניגשתי בנחישות וברגישות לחדר 2018, זה החדר שלנו, אין לי ספק, הצמדתי את הכרטיס המגנטי לדלת, אבל השובבה הזאת לא נפתחה, הצמדתי את הכרטיס שוב, והדלת בשלה, ואני בחוץ, עדיין מרוצה מעצמי לאין קץ, אבל הדלת לא נעתרת, התלבטתי אם לרדת לקבלה לקחת כרטיס אחר, היה לי חשד די מבוסס שהכרטיס שלי שבק, ולא ירדתי, בכל זאת, 21 קומות ובגלל הכנס המעלית כל הזמן מלאה ונעצרת בכל קומה ולמי יש סבלנות, אז התעקשתי, זה חייב לעבוד, לתימור זה תמיד עובד, הצמדתי את הכרטיס לנורית שתחת הידית, אבל היא מתעקשת בחזרה, הנורית אדומה, אין קליק, מרחתי את הכרטיס על הדלת מכל הכיוונים, בכל הפוזיציות, הדלת לא נפתחת, ירדתי לפקיד הקבלה, הוא התפלא, אבל מיד נתן לי כרטיס אחר, חזרתי למעלית, עשיתי את הדרך במעלה המגדל אל הקומה ה20, צעדתי אל החדר שוב, בהילוך איטי, לוודא שאני לא מתבלבלת, זה המסלול ואני לא מתבלבלת, החדר שלנו הוא הראשון משמאל, מורחת את הכרטיס שוב ושוב ושוב, עד שתימור מתקשר אליי, איפה את? אני בחוץ, אני עונה לו, אם אתה בחדר, תפתח לי.... בקיצור, to make the story short, (סתם, גם ככה זה הסוף) התבלבלתי בקומה. הפצרתי בדלת הלא נכונה. 2018 במקום 2118. לזכותי ייאמר שכל הדלתות במלון הזה נראות אותו דבר. (בתמונה משמאל דלת שאי אפשר להתבלבל בה, להמחשה. בממלכה המאוחדת. שם יודעים לעצב דלתות...)

יומן דנוור (4)

יומן דנוור (4)

1. אנחנו מתעוררים אחרי הלילה ולפני הבוקר, בשעות לא שעות כמו שאומרים, אבל יש בזה ברכה, כי האור מבעד לווילונות רך מאד, כמעט נוזלי, והאוויר שקט מאד, כמעט דומם, והמיטה נחלצת מאיתנו בקלות, הקפה נמזג מבלי להישפך, מי הברז חמימים במידה הנכונה, וככה אנחנו מתלבשים ויוצאים, יד ביד, רק אנחנו חוצים את המסדרון, השטיח בולע את צעדינו, חדר 2118 מאחורינו, המעלית מתייצבת על הסף במהירות שיא, כאילו זיהתה שיש לה עסק עם ישראלים, והיא כמובן ריקה, רק אנחנו והיא והקומות המתחלפות בספירה לאחור, החניון לא מוציא הגה, השער החשמלי נפתח ואנו עוברים בו רחב ופתוח, מרגישים אמריקה.

2. גן האלים, Garden of gods, ככה קוראים למטאורה של קולורדו, סלעי עתק פרצו מבטן האדמה לפני איזה 200 מיליון שנים וקרעו לה את הצורה. ואמא כמו אמא, שמרה עליהם יפה, כמו שאפשר לראות בתמונות.

3. כל הצבעים נאספים פה לפריים אחד. אני מצלמת בלי הכרה.

4. בערב אנחנו חולפים על פני חבורה גדולה של נערים ונערות חסרי בית, מלוכלכים ומוזנחים וקרוב לוודאי מסוממים הלב נאכל. הם שוכבים על המדרכה שמול הבניינים המרהיבים של הפרלמנט והעירייה. קצוות, כבר כתבתי. ועוד לא כתבתי מילה על האינדיאנים. מחר.

יומן קולורדו (5)

סיפור מטורף מטורף מטורף (ארוך, לא יכולה לאמלק) שמתחיל ב mountain lion ונגמר בדאגלאס ה forest ranger אבל באמא שלי, מי שפוגש את אמא שלי, לא לספר לה!

אז אנחנו יוצאים עם שחר, (ממש מוקדם, ב 5:30 לפנות בוקר) לכיוון Eldorado Canyon State Park שמחים וטובי לב כי שוב, כמו שכבר סיפרתי, הכבישים ריקים והאוויר גבוה והאור שקוף ורך והנוף אדיר, אדיר כמו אמריקה. אלוהים עשה פה עבודה טובה, אין מה להגיד. אחרי שעה אנחנו מגיעים לפארק. אנחנו ראשונים. אין איש בעמדת התשלום, אבל כמו ישראלים טובים ירושלים אנחנו מגהצים את האשראי בקופה העצמונית (האשראי כאן הוא על תקן האקדח במערכה הראשונה, רק רומזת) למרות שאף אחד לא עד לאצילות הנפש והכיס שלנו, והמכונית השכורה בתנאים מגבילים עולה על דרך העפר וקצת מתהמרת ומנתרת וזו התחלה לא משהו בגלל הטייט ריסטריקשן, באמריקה, כמו באמריקה, גם הקנסות אדירים, לא משנה, אחרי נסיעה של עוד כמה מאות מטרים או איזה רבע מייל כמו שהאמריקאים אוהבים לעצבן, מיתמר מעלינו הר עצום, מחורץ דקים דקים כמו עוגת שכבות, אדום, שחור, לבן ושוקולד, והדופן שלו ישרה כמו קיר, כאילו חתכו אותו בסכין, מלפניו צמחייה צפופה וירוקה ואפשר לשמוע את מטח המפל כאילו הוא מטר מאיתנו, באמת אין לתאר. אנחנו חונים לצד הvisitor center השומם, דוחפים לתרמיל את הסלטים והפיצוחים שקנינו מראש, לא שוכחים 2 בקבוקי מים, כי התריעו שנגיע ל 80 פרנהייט כמו שהאמריקאים אוהבים לעצבן, ומתחילים לטפס בשביל הסלעי במעלה ההר. כבר בהתפצלות הראשונה סידרה של שלטי אזהרה, מטיילים יקרים, לידיעתכם, זהו בית גידול של בעלי חיים רבים, אתם באיזור של wild life, הכיתוב מלווה בציורים של נשרים, עיטים, סנאים, איילים דובים ו mountain lions - - מה אריות?!? פה?!? אני נבהלת. ולא שדובים קטנים עליי, אבל הסיכוי לפגוש דוב נראה לי לא מציאותי ולקוח מרומי, נומי והדוב יעקוב, מה אריות? תימור חולף על פני שלטי האזהרה בפנים חתומות, אולי נוותר? אני מציעה בזהירות, וליתר ביטחון, בכל זאת, יש לו רק 30 שנות השכלה, אני מקריאה לו בקול: The National Park Service advises that if a mountain lion acts aggressively toward you, raise your arms, open your jacket and speak firmly in a loud voice... תימור מהדק את רצועות התרמיל ואומר לי בקול לגמרי firmly , אל תדאגי, הכול בסדר, טיילתי באזורים האלה, כולם מטיילים. אני לא מכירה אפילו "כולם" אחד, אני עונה לו, כמו בוויכוחים עם המתבגרים, הנימוק "לכולם יש" ו"כולם הולכים" למועדון הזה ששבוע קודם נדקר שם נער – היה מביא לי את הסעיף, הלב שלי דופק, אני ממש ההגדרה ל "טרף קל", אני אומרת לו, וזה נכון, אני הכי פתי בעולם, מאמינה לכל קשקוש, בשבוע שעבר בטרפלגר חלף על פנינו איש עם כובע ומשקפי שמש, הי, הנה אלטון ג'ון! אמר איזה מישהו ליד וממש התרגשתי, תימור! כתוב פה בפירוש שהם נוטים לתקוף ילדים... אתה זוכר את האישה הזאת בחנות כלי מטבח שאמרה לי שאני ממש נראית ילדה ולא האמינה שיש לי ארבעה ילדים! והשוטר שעצר אותי בצ'ק פוסט ושאל אותי כמה זמן יש לי רישיון ומתי מסתיים לי המלווה?!? אני נראית ילדה! אני אהיה הראשונה להיטרף! (ואני אפילו לא אוכל לכתוב על זה!) הנימוק הזה היה ממש מעולה כי לרגע הוא ממש נראה מודאג, טוב, אמר, נעשה חצי מסלול ונחזור. עכשיו, בראש המתמטי שלי: בחצי מסלול הסיכון יורד בחצי, אז הסכמתי, ברוב טיפשותי, ולא שהייתה לי אפשרות אחרת. הברירה הייתה להישאר במכונית, רק אני ואנוכי נורמלית מכולם, לא כזאת אטרקציה - - בקיצור, המשכנו לטפס. (הוא בקלילות, אני מתנשפת כמו ג'מוס) בדרך אני נרגעת, בכל זאת, יופי שאין לתאר, אני אפילו מצלמת, מפעם לפעם אנחנו יושבים על ספסל אמיתי שרק אלוהים יודע למי היה כוח לסחוב אותו לכאן, ממשיכים, מדברים בקול firmly, שרים בקול firmly, וכמובן שכל הזמן בולשים לצדדים, מציצים לאחור, אפילו מצטיידים באבן, וכל הזמן מדברים, מקפידים לא לעשות תנועות מהירות, הפומות הכי אוהבות רוכבי אופניים, כאילו, הן מרגישות שזה כוחות, אם אתה מהיר, אחרי איזה שעה-שעה וחצי של טיפוס, לפאתי הפסגה, לא עומד לי כוחי ואני אומרת, טוב, יאללה, מספיק. מיצינו. תימור מתבאס, אנחנו כמעט בפסגה, הוא אומר לי, ואני אומרת לו, אני אספר לאמא שלי שלקחת אותי למקום של דובים ואריות! זה היה נימוק מושלם, הצטערתי שלא השתמשתי בו קודם, אף אחד לא רוצה להסתכן בנישול מהארוחות של אמא שלי, ואנחנו מתחילים לרדת. יורדים, הדרך תלולה, מאחורי כל שיח יכולה להסתתר פומה או פּוּם זכר, אגב, איילות ראינו כמה, ופתאום אני מגלה שאני בלי המעיל שלי. כנראה נפל בדרך... אני אעלה לחפש אותו, מציע תימור באבירות ואני אומרת לו, נראה לך?!? כפרה על המעיל! אני לא נשארת פה לבד! בשביל מעיל קל ונוח ככל שיהיה לא מסתכנים, באמת, יש גבול. תימור מושך בכתפיו, טוב, הוא מקבל את ההיסטריה שלי בהכנעה, ואנחנו ממשיכים לרדת מההר, כבר רואים את הויזיטור סנטר וכמה מכוניות נוספות ואפילו זוג מטיילים שעולה ומטפס לאיטו במעלה ההר. כשהשניים מתקרבים, אני מבינה שהם בני 80 בערך, אני לא מגזימה. טוב, להם אין כבר מה להפסיד, אני מצחקקת לתימור בעברית, ומבקשת מהם שאם הם פוגשים מעיל כחול very very light , שייקחו אותו איתם וישאירו בסוף המסלול, לא משנה מאיזה צד. הם חמודים חבל"ז, מבטיחים לשמור אותו. וזהו. אנחנו מגיעים למטה, למגרש החנייה, ניגשים לשבת לאכול ליד המפל, ופתאום אני מבינה! הסלולארי שלי היה בתוך המעיל!!! אההההה, אני צורחת, ותימור בטוח שראיתי דוב, הסלולארי שלי במעיל!!!! מה עושים?!? כפרה על המעיל, אבל הסלולארי וכרטיס האשראי ואיזה 200 דולר.... אההההה! אני אעלה לחפש את המעיל, תימור אומר, (אין, אני אומרת לכם, מלך העולם) אבל אני מתלבטת, כי אם תטרוף אותו פומה בדרך, אני אשאר בלי תימור ובלי סלולארי! היסטריה. וחוץ מזה, לעלות את כל ההר שוב? טוב, תימור לא מחכה לאישור שלי, נפנה ומתחיל לטפס חזרה. אני רואה אותו, גמיש ומתוק, מטפס את ההר, עד שנעלם. אחרי שעה או שעתיים של מתח, באמת התורה, ממש פחדתי, אני רואה אותו יורד. ישששש! אני צועקת, אבל די מהר אני מבינה שהוא לא מחזיק כלום חוץ מבקבוק המים שלקח איתו. אין מעיל. אין סלולארי. יש ייאוש בעולם. לא מצאת? אני מתבאסת רצח, שוכחת לברך שחזר שלם. לא, הוא עונה למטר שאלותיי, גם לא פגשתי את הזוג הזקן. טוב, זה ארוך. אבל לפתע מופיע דאגלס שומר היער, ממש האביר על הג'יפ הלבן, הוא מקשיב, מהנהן, מהמהם, איש ממש נחמד ומסביר פנים, I see, הוא אומר והולך, וחוזר, ומדבר בקשר, There's a couple out here עולה על הג'יפ, נוסע לכל מגרשי החנייה בפארק, סורק את כל נקודות העצירה של המסלול, חוזר, אנחנו שומעים אותו מדבר על ליבו של האוקי-טוקי Anyone got a blue coat? שוב ושוב, Who saw a blue coat? במשך שעה הוא מתרוצץ מפה לשם, אני בטוחה שזהו, יש לנו מעיל, אבל באיזהשהו שלב דאגלאס מתייאש, I'm really sorry, leave the number here... זה עוד לא הסוף. מבואסים וחפויי טויוטה אנחנו נשלחים הבייתה, כלומר, למלון. אני כבר מבינה שאני אצטרך להוריד איזה אלפיים שקל, ולא נורא, הכל לטובה, אני מנסה לנחם את עצמי, אולי הגיע זמן לקנות סלולארי חדש.... מה הגיע זמן? תימור מזכיר לי שקנינו את הסלולארי לפני פחות משנה... טוב. בקיצור. עכשיו עכשיו. אחרי כמעט 12 שעות, מתקשר אלינו דאגלס, הזוג הישיש הניח אצלו עכשיו את המעיל! לא נותר לנו אלא לקוות שהסלולארי עדיין בכיס!

יומן דנוור (6)

כל כמה שחשבתי שאני מכירה וזוכרת וכבר מבינה את אמריקה, או לפחות מזהה את הקונספט - אני בהלם תרבות. או שזאת לא אמריקה בכלל, אלא נזקי המילניום. לא יודעת, אבל איכשהו אני פוגשת אותה הפעם אכזרית יותר. אכזרית היא מילה אכזרית, אני יודעת, אבל אני לא מצליחה למצוא מילה מתאימה יותר. הפערים כאן בלתי ניתנים להכלה. הנופים פה מטורפים. כבר אמרתי ואומר שוב. הטבע עתיר יופי, מרהיב. ואלוהים עדי, המילה "מרהיב" הומצאה כאן בקולורדו. גם המלון מפואר ומפנק ומלא באנשי שירות נהדרים שאין לי מושג קלוש מי הם, אני לא זוכרת אפילו את פניהם, כי הם כל הזמן מתחלפים, כולם כאן חסרי שמות, רוצה מגבת נוספת? קבלי ארבע, רוצה ספל נקי? קבלי גם טבליות קפה אקסטרה, וזה הכל, גבירתי? שיהיה לך יום טוב. והיו לנו גם ימים נהדרים כאן, אבל בלי תודה ג'ורג', או תודה מליסה, אני לא יודעת איך קוראים לחדרנית, לפקיד הקבלה, לפקידת הקבלה, לשואבת האבק, למצחצח החלונות, לשומר בכניסה. אגב, אי אפשר להיכנס למעלית בלי כרטיס מגנטי של החדר, וגם אי אפשר לשלם במזומן במזנון המלון. כנראה כדי למנוע כניסת לא רצויים, חדלי בית וכרטיס אשראי. לבד מדאגלס, שומר היער הזכור לטוב, לא לקחתי מפה ולו שם אחד, השמות גם לא ניתנו לי. הייתי זוכרת, אני זוכרת שמות, אבל איש לא הציג את עצמו בשמו - ובחוץ כמות בלתי נתפסת של חסרי בית, נכים, על ובלי כיסאות גלגלים, נערים ונערות, שחורים ולבנים, צעירים, ג'אנקיז, בעגת המקום, אתמול חלפה על פנינו אישה שפניה שרוטות וחבולות, זבות דם, היא בכתה לעצמה ודיברה לעצמה והמשיכה ללכת. מישהו צעק אחריה, "אל תחזרי לפה יותר!" והיא המשיכה לבכות וללכת. פניה השותתות לא עוזבות אותי. אבל - וזה מה שמדהים פה בעצם, תחושת האשם עזבה לבלי שוב. גם אותנו. מה עושים? מה יועילו פה נקיפות המצפון? אנשים חולפים על פני העוני וההזנחה במבטים לאים. גם אנחנו. אין בכוחנו לעשות דבר. ולא רק מחמת היותנו תיירים. אלא בגלל התכלית. כלומר, היעדרה. זה כמו שהתבלבלתי בקומה. יש פה כל כך הרבה קומות. כל כך הרבה חדרים. המסדרונות זהים. בכל פעם שיצאתי מהמעלית הייתי צריכה לעצור לכמה רגעים כדי לזהות לאיזה צד עליי לפנות, ואני לנה במלון הזה כבר 5 ימים. הכל נראה אותו דבר. שכפול של עוד מאותו הדבר. עכשיו כשאני חושבת על זה, רבים מאנשי השרות היו עייפים. יותר נכון, לאים. גם במסעדות סביב שלטה הלאות. לא מצאתי פה תשוקה. לא ניצוץ בעיניים. לא מבט שובב. רוב המסעדות גדולות ומשתרעות על שטח עצום. היינו במסעדה מקסיקנית ששטחה כ 800 מ"ר. בערך. אכלנו שם בצהריים כמעט לבד, ואמרתי לתימור, בשביל מה כל הגודל הזה? אבל בערב, כשחלפנו במקום, כל 800 המ"ר המו בליינים. רבות מהמסעדות הן רשתות, אבל לא כולן. ועדיין אני לא זוכרת את שמותיהן. לבד מבעל דוכן רחוב אחד, זעיר, שמכר אוכל אסייתי, לינג, קראו לו. האוכל שאכלנו אצלו היה הטעים ביותר שאכלנו פה - אני לא מלינה, אני עדיין מנסה להבין. אנשים עייפים, חסרי שמות. אבל נחמדים מאד. עונים לשאלותייך ברצון. בנדיבות. באדיבות מובנית. האנשים טובים אלייך וזרים אלייך. וזה לא ניכור, כאמור, כי כולם מסבירי פנים בקטע טוב, זה לא מזוייף. זה העידן הזה, שאין בו טיפת אינטימיות. הזכות לאינטימיות נשללת מאיתנו, מכולנו, לאט לאט. המשיבונים האוטומטים. ההתנהלות המקוונת. האינטראקציות האנושיות הולכות ומתמעטות. אנחנו משאירים תשר נדיב, זה כן. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות.

יומן קולורדו (7)

אז עזבנו את דנוור וחזרנו ל eldorado park כדי לקבל את המעיל ואת הסלולרי ואת כרטיס האשראי, איזו הקלה, רק המחשבה להסדיר את כל הוראות הקבע עשתה לי וויברציות בעצבים, והמשכנו צפונה והתחלנו לטייל ב Estes Park בהפוגה שבין גשם לגשם, ושוב לא ידענו את נפשנו מרוב יופי, והייתי גאה בעצמי שטיפסתי עוד הר עם אותה סרעפת וגם ירדתי ממנו בלי לפגוש דוב או פומה אבל כמה וכמה איילים נקרו בדרכינו וכשהגענו למוטל גיליתי שנשארו לי עוד שלושה תחתונים לשלושת ימי הטיול הבאים ואני רק מקווה שבריטיש איירוויז לא יקדימו את השביתה כי באמת, על הבריטים לא ליכלכתי בכלל!

יומן קולורדו (8)

קמת משינה ולא התעלפת מלגלות לא אחד, כי אם שלושה קמטים במצח? דיינו

קמת משינה וגילית שאין לך מושג איך מתפעלים את מכונת הקפה העקשנית שמסרבת להרתיח מים ולכן שתית קפה על מים רותחים מהברז ונשארת בחיים? דיינו

קמת משינה וגילית, אחרי 5 ימים ביונייטד סטייט, שגלון החלב שקניתם הוא של פאקינג 8 אחוז שומן וכבר 5 ימים את שותה קפה עם שמנת וחשבת לעצמך: מזל שאין פה מראות ביונייטד סטייט כי הם מודעים לתרמית? דיינו

קמת משינה וחשת עיקצוצים ברגליים וגילית שהסדין מלא גולגולים ובכל זאת ישנת בשלווה 8 שעות על סדין במרקם עדין של סקוצ'? דיינו

קמת משינה וגילית שאהובך שוב תיכנן טיול ב wild life ומבחינתו כל המסעות עד עכשיו היו טיולי הכנה לדבר האמיתי? או פה את כבר לא נושמת

תחזיקו לי אצבעות שלא תשמעו על תייר ואשת תייר שנבלסו על ידי דוב שחור או חום. אני מניחה שלא משנה הצבע.

יומן קולורדו (9) צעדנו לאין קץ. טיפסנו לאין קץ, ואז, פתאום, מאחורי ההר, התגלה אגם. ואז, מאחורי העיקול, עוד אחד. ועוד אחד בסוף העלייה. ועוד אחד בקצה המצוק. ועוד אחד, אחרון, בירכתי המפל, מה בא קודם? המפל או האגם? אין לדעת, כך או כך, בכולם אפשר לראות שמים. תרתי משמע. ותכלת הרוח ומשב אורות מלבלב וכל המים שופעים ושופעים בנדיבות, חמדה ופלא. ההליכה באמת ארוכה ומאומצת, אבל אי אפשר להתלונן כשעל פנייך חולף זקן בן 90 בצעדים נמרצים. תשעים. לפחות. אני אומרת לכן. בדגמ"ח וכובע בייסבול. good morning, girl, הוא אומר לי, והוא ממש לא היחיד. האמריקאים מטיילים בהמוניהם. משפחות, צעירים, מלא ילדים, מטף ועד זקן. וכולם, כבר אמרתי, מנומסים ושומרי טבע, אין פיסת נייר על השבילים, ונחמדים ומאירי פנים, וזאת אמריקה אחרת לגמרי, עיירות קטנות וציוריות בלב הבריאה, אין פה חסרי בית, אין עוני, אין סבל, לא רועש על כל פנים, הכל מתנהל על מי מנוחות, שוב תרתי משמע. ואם לנסות לסכם,, מעט מאד מעט יש כאן, הכל כאן בא בהרבה ובגדול ובכמויות ובבלתי נתפס. ואף שקוראים לאחד האגמים פה bear lake, אין פה דובים ויש פה יער. יערות. יש לומר, ברבים, ונהר ומפלים ומצוקים וגבהים. מה אפשר להגיד? הנפש לא יודעת את נפשה מרוב.

*

יומן קולורדו (10)

כל מי שמכיר אותי יודע שהחיה שלי היא איילה. כתבתי עליה שירים רבים והיא מעטרת את כריכת "מכתבים מהאגף הסגור". כשלילך הברמן, המעצבת של הספר, הראתה לי את הסקיצה הראשונית שציירה, כמעט התחלתי לבכות. בעיקר כי כאילו קראה את מחשבותיי. לא אמרתי לה דבר. בכלל ביקשתי ממנה לצייר חלון. על דעת עצמה החליטה לילכי על איילה (שזה גם שמה של ביתה, וגם שמי בהיפוך של שתי האותיות האמצעיות). אין יפה מהאיילה ואין תמה ממנה ואני מרגישה מחוברת אליה (אולי מאחד הגלגולים?) והיא מכאן. מצפון אמריקה. בימים האחרונים כבר נתקלנו באיילים ובאיילות, אבל מרחוק, ופתאום היום, באורח פלא, ממש כאילו מישהו למעלה זימן אותה, היא הופיעה, אחת, אותה אחת, והתלוותה אלינו לטיול שעשינו לאורך נהר הקולורדו. תחילה התקרבה, עד לכדי מרחק נגיעה, ואז סבה והתרחקה בדילוגים ונעצרה, השקיפה עלינו מרחוק, כאילו חיכתה לנו, הישירה מבט, ושוב התקרבה, חצתה את השביל, התקדמה ונסוגה, ככה לסירוגין, במשך כשעה הלכה לצידנו, אצה וחזרה, שוב. עד שהגענו אל מגרש החנייה. תימור אמר, נראה לי שיש לה איזה עניין איתך. ואני אמרתי, נראה לי שלי יש איזה עניין איתה.

*

פוסט מתגלגל - נקודות לסיכום - חלק 2

חלק 1

א - אי אפשר לסכם. אי אפשר להכיל. אי אפשר שלא להתפעל. באחד הפרקים של סיינפלד אומרת אמא של ג'רי לאבא של ג'רי: שמעת? יש מישהו שלא אוהב את ג'רי! ואת ג'רי היא שואלת בפליאה: How can it be? How can anyone not like you? (לא זוכרת את הניסוח המדויק) אז ככה אמריקה. באמת שאי אפשר שלא לאהוב. אבל לא כולם אוהבים. וגם ארקוקסיה שהצילה אותי מכאב גב נוראי. ואהבה.

ב- בגדים. הבאתי יותר מידי. למרות שאני כנראה התיירת היחידה שיצאה לארהב עם טרולי קטנה ומנומסת. מספיקים 2 ג'ינסים וכמה חולצות. בכל מקום אפשר לעשות כביסה; רק צריך להצטייד ב 8 קוואטרים (25 סנט) וטבליות כביסה. ובזבוז. ראי אמריקה, כי היית בזבזנית מאד. כל גליל נייר טואלט, כל כוס בדירת האירוח, הסכו"מים, אפילו המלפפונים - כולם מפוחלצים בניילון נצמד. כמות הפלסטיק והקלקר לא תיאמן. גם הנייר בשימוש מוגזם. אריזות, מארזים, אריזוניות. שום דבר לא מגיע סולו. לכל מוצר - עטיפה נלווית.

ג- גשם. מזג האוויר אהב אותנו ואנחנו אהבנו אותו. קיבלנו שמש במידה. גשם במידה. רוח במידה ובעיתוי מדויק : כשרציתי לצלם את הזהרורים על המים או את רטט העשב ועלי הצפצפה. השמועות (לא פתחנו כאן חדשות) על השריפות בקליפורניה ואירופה מדכאות את ה high הפרטי שלנו. וגרדן אוב גודס. מטאורה של האמריקאים. וגיל וגילנות. הזקנים באמריקה זו עוד תופעת טבע. ( אמריקה כמובן אוהבת את הזקנים שלה עשירים).

ד - דנבר. ע"ע יומן דנבר ודאגלס שומר היער הנהדר (גם השומר נהדר וגם היער) ודובים. בסוף פגשתי אחד בכניסה למוטל בסילבר קריק. (פוחלץ)

ה - ה'. מה רבו מעשיך, באמא שלי. זה המשפט שאמרתי הכי הרבה פעמים בעשרת הימים האלו. אפילו שהוא השקיע בגויים הרבה יותר מאיתנו.

ו - ו"ו או ב"ית? עד עכשיו לא הבנתי איך מתעתקים: דנבר או דנוור.

ז - זמן. בגלל או בזכות הג'ט לג היינו מתעוררים ב 4:00 לפנות בוקר, יוצאים לטייל ב 5:30. ב 12:00-13:00 חוזרים. אוכלים, עובדים קצת בשלט רחוק (כנס, חשבוניות וכאלה )ישנים בקטנה וב 18:00 יוצאים לעוד טיול, כי מחשיך פה ב 21:00. אשכרה 48 שעות ביום.

ח - חלב. על שערוריית החלב כתבתי אבל אכתוב שוב. באיזה מקום נורמלי על הפלנטה הזאת מוכרים חלב 8% בלי אזהרת טריגר? וחציית ה rocky's . (בתמונות) אי אפשר וכו' וחופש. וחרות. עוד אכתוב על זה ברצינות, כי עשרות גברים ונשים כתבו לי שאני פרסומת מהלכת לגירושים. ואני לא. אני פרסומת מהלכת לחופש. ויש כאלה שמצליחים/ות להשיג את זה בנישואים. אני ממש לא נגד.

יומן דנוור (סוף)

זה היה, זה עדיין, זה כמעט סופו של מסע שאני עוד צריכה לעבד, לכתוב, אני חייבת עוד אי אילו אותיות, 14 או 16, יש לי עוד מאות אותיות ומחשבות בראש, בט' רציתי לדבר על הטעם האמריקאי, וגם על חוסר הטעם האמריקאי, בי' על הישראלים באמריקה, במ' על המחיר שהם משלמים, כל הישראלים שפגשנו פה לגמרי אמריקאים, ובכלל, באמריקה כולם אמריקאים, באירופה יש זרים, באמריקה כולם אמריקאים, אל תאמינו למי שטוען אחרת (כתבתי בתגובה לבקשת הסבר: אני רוצה להרחיב בארץ את כל המחשבות שהנחתי כאן, אבל העובדה שהילדים של כולם, גם של הישראלים, מי שנהגנו פעם לכנות "יורדים" - - כ"כ אמריקאים, רבים מהם לא מדברים עברית בכלל, וכולם עסוקים במסלול הכל אמריקני של קולג', משרה ובביסוס בעבודה, בפרנסה, בכסף. נכון, בכל העולם זה ככה, אבל בארהב זאת נדמית תכלית הקיום) בס' רציתי להסביר למה סיינפלד היא מיקרוקוסמוס גאוני של ארה"ב, עשינו פה מרתון סיינפלד מידי לילה, נקרענו מצחוק, בע' רציתי לדבר על העוני המנוול של אמריקה, וגם על העושר המנוול, בפ' וצ' רציתי לדבר על השירותים באמריקה, על ה toilets, לא, אתן בכלל לא מבינות איזה סרט זה, בעיקר ב national parks, ב ש' רציתי לכתוב על השריפות שהתרחשו פה, כמו כל דבר באמריקה, הן משתרעות על פני עשרות אלפי דונמים, כמו בתרחיש אפוקליפטי, אלה ימי הדין, נוקב הדין את ההרים, ממדי עתק, מיליוני עצים שרופים ראינו, הצלחתי לצלם רק מתי מעט, מתי - תרתי משמע, בת' רציתי לדבר על תימור שלי, הנס הפרטי שלי, שבלעדיו כל זה לא לא היה קורה. רציתי לכתוב על המקומות הנפשיים שהוא לקח ולוקח אותי אליהם בכל יום, מידי שעה, אפשר ואולי צריך לכתוב על מסע האהבה הזה יומן נפרד, ועד שזה יקרה (זה לא יקרה, תשכחו מזה, הוא לא סובל את פירהוס האינטימיות שנגזרה עליו, הוא לא אשם שאני סופרת) תראו איך באופן כה סימבולי מסתיים המסע הזה, בקרן שמש אחת שנדלקה עליו ואיך הצלחתי ללכוד אותם יחד.

*

אז האמת היא שהתגעגעתי לילדים שלי בטירוף, ולפיכך איך שנחתנו דהרתי צפונה ישירות לביתו של אביהם החמוד, שהתגלה כאקס המושלם, (טוב, יש לו גם אקסית סבבה) ויצא שהילדים היו הראשונים לשמוע ולהתפעל מרצף ההתרחשויות ההזוי והמגניב של היממה האחרונה, שהתחיל בעיכוב של 4 שעות בטיסה מדנוור פלוס קלקול קיבה מכריך גורמה במקדונלד, המשיך בטיסה של 9 שעות ושלוש וחצי שעות גרירת רגליים ומזוודות בתור המתפתל לקונקשן בהיתרו, הגעה מתנשפת ועצבנית לטיסה בדקה האחרונה, כבר התחלנו לחשוב איפה נוכל לפרוש קרטונים, ובסיום מהאגדות, כי בדלפק שאלה אותנו לפתע דיילת הקרקע: איכפת לכם שאשדרג אתכם לביזנס?

חינם?

או, יס יס, sure

רגע, צחקקתי, אנחנו חייבים לשקול את ההצעה הזאת בכובד ראש! וככה עלינו למטוס, כמו ביידן, או יותר נכון - כמו היד של ביידן, כי ריחפנו באוויר כמה שניות, לא מאמינים שמה שקרה הרגע באמת קרה - -

כך או כך, עם השרדונה הראשון והשאלות האדיבות של הדייל, האם נוח לך גבירתי? האם את זקוקה לכרית נוספת? מחלנו לבריטים גם על הספר הלבן, וזה לא נגמר פה, כי או אז הגיעה גם דיילת והיא המשיכה ככה כל הטיסה, האם אוכל להציע לך משהו לשתות, גבירתי? האם אוכל להמליץ לך להטות קמעה את המשענת, כן, כן, כך בדיוק, התרצה, אדוני, לטעום גם את הקברנה?

אמיתי. חי אימי והמלכה אליזבת. עם עדיפות בולטת לראשונה.

בתמונה - הילדים שלי, שרק 50 אחוז מהם פגשתי