עורכת: ענת לוין

 

בשירה חושנית ששפתה עמוקה, אירוטית או אירונית, לירית ועשירה במוזיקה, תמיד עזת מבע, איריס אליה כהן מלבישה את העולם שמלת מילה דקיקה. ואז מפשיטה. העירום שלה מרהיב. זו שירה שיש לה גוף שכותבות אותו הידיים המנופפות שלום לעד לאב, הזוכרות את כפות האם, המלטפות את ראש הילד הנכנס חרש למיטת הוריו, הלופתות את גוף האהוב. אלו ידיים שעושות – מלטפות ומסעירות, מעירות ומרדימות, זורעות ועודרות, זוכרות את הטבע, שהוא תמיד סוג של נחמה.

 

השירים של איריס פועמים (המילה 'לב' מופיעה בספר 20 פעמים). כל שיר בספר הזה הוא דף מתוך יומן מסע. כל שיר הוא גלויה ומברק ודו"ח ורשימה ומכתב ויונה שנשלחה לראות אם קלו המים. ולכל מכתב כאן יש כתובת אמתית, בית - של אם ואב, אהוב, סב וסבתא, ילד שובב וילדה נעמי, עץ תאנה פורח בגינה בדיוק בעונה.

 

זהו מסע שמתחיל באישה יחידה, שעומדת בשדה תעופה "נוֹשֵׂאת עִמִּי רַק / אֶת נַפְשִׁי" במזוודה, ממתינה לסיום הליך הבידוק, שהוא בעיקר בידוק עצמה. אותה אישה שתוקה ש"חולפת כאן בסך, חלק, מבלי לצפצף" בשיר הראשון, מבקשת "עוד" – לכתוב, לפעום, לאהוב - כשם השיר שסוגר את הספר. "בְּשֶׁל כָּל הַנָּשִׁים שֶׁבִּי הַמֻּתָּרוֹת לַלֵּב" כותבת איריס בשיר זה, שחותם את הספר היפה, שהיה לי העונג והשמחה לערוך (גם אנחנו החלפנו בינינו מכתב אחר מכתב, בכתב עגול כתבנו זו את שמה של זו, ליקקנו בול, חיכינו לדוור של השירה שיביא את השורה).

 

בשירה לירית עדינה ונוקבת, שמשלבת בין האישי והחברתי, כותבת לנו איריס מכתב. פתחו אותו. בתוכו תמצאו ימים ושדות, אנשים ונשים. ילדים, עולמות. 20 לבבות פועמים בתוך הספר הזה, קראו בו וימלא לבכם בשלל הזהב. ולפתע ירחב.