הוא בן 23. אני בת 53. אבל פער הגילים לא מפריע לנו. אולי הוא אפילו עובד לטובתנו. הוא מרשים, גבוה, אבל חסר יוהרה, מודע לחסרונותיו לא עושה עניין מאלה שלי. והוא שקט. תכונה חיונית במערכות יחסים מהסוג הזה. בפרט אם הצד השני אוהב לדבר. צ'רצ'יל אמר פעם, תחילה מעצב האדם את ביתו. ברבות השנים מעצב הבית את האדם. ואלוהים עדי, זה כל כך נכון. אני מרגישה שעם הזמן נעשינו דומים.
הגענו אליו ארבעה; זוג שאך נפרד מהתואר 'צעיר' פלוס שני זאטוטים פלוס משכנתא של מיליון שקל כמעט. שנינו - מ' ואני - נולדנו וגדלנו במשפחות עניות, עניות מאד, עובדה שגזרה את גורלנו לשבט – במשך שנים סבלנו מתסמונת המתחזים, היינו מבוהלים, בטוחים שאו-טו-טו הבנק עולה עלינו ומבטל הכול – ולחסד. הרבה חסד. אין לי ספק שההישגים של שנינו קשורים לכוח הקמאי, הסיזיפי, של בני עניים; לא לחזור לאחור, לא לוותר, להסתכל קדימה, למעלה, להתקדם, תמיד להתקדם, בכל מחיר. תרתי משמע. גם במחיר החזרי משכנתא דמיוניים לגמרי, בלי גרוש על התחת, בלי גרוש עזרה מההורים. להיפך. לא פעם תמכנו אנחנו בהורים. עד היום זה ככה. היינו דלפונים ברמה של לקנות טיטולים דפוקים וגם בהם לחסוך ולגמול מהר ככל האפשר. עניים ברמה של לצרוך תחליפי רמדיה בתקווה שהחברה כבר למדה את הלקח. ללכת קילומטרים כי לא שווה לקנות חופשי חודשי ובטח לא לשלם על נסיעה של כמה תחנות. בשביל זה האלוהים הנאו-קפיטליסט של ההורים שלכם דאג לתת לכם רגליים!
יש לי אין ספור סיפורים על ניסים שהתרחשו במהלך בניית הבית – גנבים שהחזירו את הציוד ש"נעלם" מהשטח, מחירי הדולר שצנחו במיוחד לרגל התשלום הראשון, דו קרב במפעל האלומיניום (של החלונות) שהסתיים כשידנו על העליונה, אבל שיא השיאים, נס הניסים, היו שני ה"רפאלים" שלנו. שני מלאכים שצנחו אלינו משום מקום. כלומר, משמים. הראשון היה רפאל קבלן הבניין, איש הגון וישר כפלס בתחום שידוע בעקמומיותו הבלתי נסבלת,רפאל ליווה אותנו יד ביד עד לקבלת המפתח הנכסף, והשני הוא רפאל השכן, וגרסיאלה אשתו, שכנים מהחלומות שמהר מאד הפכו לבני משפחה.
אהבתי את הבית ושנאתי אותו. אהבתי את הרעיון שיש לי בית. מן הסתם לא הבנתי בכלל שהוא לא באמת שלי, אלא של הבנק, ושאשלם עליו עד אחרון ימי. אבל אהבתי אותו. אהבתי את ירוק הכרמל ממערב, את גבעות זייד ממזרח, את עונות השנה שחגו סביבו, טיפסו עליו, רבצו למרגלותיו. למדתי שאין עונה דומה לקודמתה וכל שנה מעסה את הנוף ולשה אותו אחרת. אהבתי את השמים, נמוכים וקרובים, מעת לעת ירדו לשבת איתי במרפסת. עקבתי בדבקות אחר תנועת ערפילי הבוקר. צדתי את גיחתם האיטית מדרום, ליוויתי אותם עד שהתפוגגו כלא היו. שמחתי בחצר שצמחה פרא. הטבע הוא ידידה הטוב ביותר של האישה. יום אחד פגשתי בשלהי הגדר משפחה של נמיות. כמה שבועות אחר כך, יללה של תן. לא ראיתי אותו, אבל הוא חיכה לי שם. בחושך. על התאנה כתבתי שירים הרבה. היא שמנחמת אותי מחלון חדר השינה. נשאתי את כאב כריתתה ופינקתי אותה בתמורה. אהבתי את הרימון, הגם שלמרבה המבוכה היה עקר. גם את הזית אהבתי, אף שגרם לי לאלרגיות קשות. ואת האגוז. על-אף שאיים לעקור את יסודות הבית. את הרוחות, הגם שבאביב היו זורות עלינו כמויות עתק של חול ונשורת פיח. וכמה אני אוהבת את האדמה הזאת. הקשה, הסרבנית. כל ניסיון שלי להפרותה, נתקל בגיחוך, תגידי, מה את חושבת? זה לא הגליל העליון פה, כן? אני לא מפסיקה לפתות אותה ולהתחנף אליה.
אהבתי ושנאתי את הבית. שנאתי את דרישותיו המופרזות. תיעבתי את הוצאות החימום, אל חשבון החשמל תמיד הגבתי בהיסטריה. מה פתאום! איך זה יכול להיות? מאיפה הם הקריצו את הסכום הזה? הייתי מטלפנת לחברת החשמל והפקידה הייתה מציעה לי: "תחממו במזגנים." אבל אין לי מזגנים! לא בלשון יחיד ובטח שלא בלשון רבים! גם חשבון המים גרם לי למצוקת לב קשה. הייתי מודדת לילדים מקלחות. יאללה, מתוקים שלי, צ'יק צ'ק. הכינרת מרוששת. ייבשתי את הדשא. מה זה פה? אירלנד? סקנדינביה? יראתי מהמפלצת ארנונה, בעיקר כי אף פעם לא הגיעה לבד. תמיד התכבדו והצטופפו איתה מכתבי דרישות מדרישות שונות בחסות המועצה המקומית ועוד מיני רשויות שכל תכליתן גבייה. דייר נכבד. הנדון: שיפוץ מדרכות. תושב יקר. הנדון: הרחבת כביש. תושב יקר. הנדון: החלפה לפחים ירוקים. על פי תקנון המשרד לאיכות הסביבה... הורים יקרים. הנדון: שיפוץ גן השעשועים באזורכם. אני לא צריכה ולא רוצה שום שעשועים! שומעים? אין לי כסף! אין לי כסף! אני משעשעת את הילדים שלי לבד! פעם קיבלנו דרישה לתשלום של איזה 20.000 ₪ . משהו שקשור למיסוי נכסים מאוחר, וליטרלי עשיתי במכנסיים.
היינו שונאים סיפור אהבה קלאסי. הוא שוכן במקום הכי יפה בארץ, חלונותיו פתוחים אל תכלת דממה, אבל מרוב לחץ נהיה לי שחור בנשמה. לא יכולתי להינות ממנו. הרגשתי שהוא גדול עלינו. הוא בכלל לא לרמה שלנו, הייתי חוזרת ואומרת למ', מדברת על ליבו ש"ניפטר ממנו" ונעבור לחיפה. איזה מזל שמ' ביטל את הרעיון באיבו. אחר כך נפטר ממני. אבל זה כבר סיפור אחר. למה אני צריכה לשעבד את החיים שלי בשביל ארבע קירות? בסדר, ארבעה. אל תהיו קטנוניים. מה גם שיש הרבה יותר מארבעה קירות בבית הזה. אחר כך למדתי להפוך את הקירות לקריירה. אבל אני מקדימה את המאוחר. אספר גם על זה
שנאתי ואהבתי אותו. טיפחתי אותו והשקעתי בו. תמיד אפשר היה להיכנס ולמצוא אותי צובעת את קירותיו, מציירת עליהם, מטביעה בהם שירים. זאת הייתה תקופה שכל שעות הפנאי - - בין שלוש עבודות, שלא תהיינה אי הבנות - - היו מנחה לאלוהי הבית. מצאתי אגרטלים ישנים, סחבתי כדי-חרס, שכיות עציצים ואדניות. תליתי קישוטי חימר, פיסלתי לכבודו יונים וציפורים שעד עכשיו אפשר למצוא מתעופפות בחצר. כיירתי לכבודו קערות אובניים. עשרות קערות הנחתי בכל מקום, בכל חדר, שיאכל, שיאכל עד שישבע. וגם, תמונות, צילומים, מסגרות עץ ועליהן חרוזים מנצנצים, פרחי בד, לבד, מתכת. אהילי נייר. לכל מנורה בבית, ויש רבות מאד, יותר מידי, ובעיקר בחדרים האחוריים, (כשל ארכיטקטוני שלא אני אחראית עליו), לכל אחת מהמנורות ענדתי אהיל שהכינותי מנייר אורז. ואם כבר אהילים – איזה אור יש בבית הזה! יש לו נשמה גבוהה לבית הזה, הייתי אומרת, מספרת שוב ושוב על הרפאלים של הבית. זה בית מואר! בשנה הראשונה, נדהמת מעוצמת האור הייתי מסתובבת בו ולא מאמינה, לא זכיתי באור מן ההפקר. מחלונותיו כולם נגה השמש והירח, זהב זריחות וכוכבי הלכת. ניקיתי אותו בקביעות, ביסודיות, נלחמתי באבק ובלכלוך שנטפל אליו. כל אריח וכל פינה וכל זגוגית. צחצחתי אותו, הרחקתי ממנו מזיקים ומחלות. אהבתי אותו ודאגתי לו, ושנאתי אותו.
בין לבין ילדתי עוד שניים. להם כבר קנינו טיטולים בלתי-דליפים ומזון מלכות. ככה זה בטבעון, כולם פה או אנטרופוסופים או טבעונים או גם וגם. ואז קיבל מ' מלגה לפאקינג הרווארד יוניברסיטי, אז היגרנו לאמריקה. לראשונה בחיי ארזתי את הבית והפקדתי אותו בידי זוג מהוגן למראה. הוא מהנדס. היא מורה. דיירים כמעט אידיאלים. בדגש על המילה "כמעט". כמה ימים לפני הטיסה בחזרה לארץ הודיע לנו הזוג שאין לו כוונה לפנות את הבית במועד, כי "אין לנו לאן לעבור." הקבלן שלהם לא סיים את העבודה. בגלל האינתיפאדה או צוק איתן או חומת מגן או נשר ברזל או עופרת אמיצה. גם לנו אין! צרחתי עליו בטלפון הטרנס אטלנטי, אני רוצה לחזור לבית שלי! הבית כאמור, לא בדיוק שלי. והצרחות שלי יותר הצחיקו אותם מהבהילו, יש לי פשוט קול של אמבולנס, אבל הם התרצו. לפני כן הצעתי למ' לטמון להם עכבר בארון חשמל, להפחידם. אותו עכבר או עכבר קרוב משפחה קיבל את פניי בחדר השינה שלנו, איך שסיימנו לפרוק את 8 המזוודות ואלפי התיקים ואת ארבעת הילדים. קארמה איז א ביצ', בייב. אחר כך ביקרו אותנו גם כמה עקרבים שחורים ואחד צהוב, ארסי, ושני נחשים. וכמה ציפורים, שהתפנו מרצונן או מרצוני וחתול רחוב אחד שהתגנב פעם והשתין לי על הפוך. למה? ככה! עונש מאלוהים! לא משנה. כך או כך, הדרך מנתב"ג ל"בית שלי" הפתיעה אותי ביופייה. כלום היה זה המרחק? הגיל? הגעגועים? המסלול הקצר מהחניה למדרגות ריגש אותי עד דמעות. במדרגות כבר התייפחתי - - - כמה יפה אתה, בית שלי, תודה שחיכית לנו. אני חושבת שרק אז הצלחתי לראות איזה חתיך גידלתי. להתפעל ממנו באמת. להתגאות בו. להתמלא בו. איזה נס זה שעמדנו בתשלומי המשכנתא, יאללה של החיים. איזה נס זה שאני מצליחה לשלם היום את תשלומי המשכנתא לבד. עכשיו הבית יכול להיות גאה בי.
חדר משלי...
