1. אני לא אישה שנבהלת בקלות והפחד אצלי מידתי בדרך כלל. אבל לשיר הזה הייתי מוסיפה שורה: הפחד להחמיץ את הטיסה.
2. ביום שלישי אני אמורה לטוס לבד ללונדון, ומשם לדנבר קולורדו. ובאמא שלי, עד שאני לא אפגוש שם את תימור, הנשימה תקועה לי בסרעפת. לא בגלל שמעולם לא טסתי לבד, אלא בגלל שהתרגלתי מהר מידי לעובדה שהוא לגמרי המבוגר האחראי בינינו, ופתאום, ביומיים, אני צריכה להתבגר. זה כמו לקבל מחזור באמצע הבת מצווה. או שמתחלף לך הקול באמצע האירווויזיון.
3. פעם, בברלין, אחרי שכבר הנפיקו לי כרטיס טיסה, נעלם לי לפתע הדרכון. כמה דקות אחר כך הבנתי שהכנסתי אותו בטעות למזוודה ששילחתי.... עוד ראיתי אותה משייטת בדרכה למעיי המטוס. קיוויתי שאני אצליח לתפוס אותה, אבל תוך דקה הקיפו אותי 5 קציני גסטאפו ואחת שוטרת יפהפייה ברמות של קלאודיה שיפר ואכזרית ברמות של קרואלה דה ויל. היא צרחה עליי: סיט דאון! סיט דאון איי סייד! ואיימה שתשלח אותי למפקדה הראשית... באמת התורה. לא חזרתי לברלין מאז.
4. פעם, יום לפני טיסה לצרפת, גיליתי שבעלי, שנסע שבועיים לפניי, לקח איתו גם את הדרכון שלי. וככה, עם תינוק בן חודשיים על הידיים ושני ילדים בני 3 ו 7 קצרי רוח ומתלהבים מהטיסה הצפויה. יצאתי למבצע השבת הדרכון ארצה. אני חושבת שאם הצלחתי לעשות את זה בתוך פחות מיממה, אני יכולה לתפוס את בן לאדן, לאשפז את פוטין בהסכמה ולצנן את ההתחממות הגלובלית.
5. פעם, כדי לחסוך, לקחתי טיסה עם שני קונקשנים.
6. נו. ברור שהכל השתבש ויצא הפסדי בשכרי. ולא התבלבלתי. ליטרלי הפסדתי משכורת על השטות הזאת.
7. פעם, בבוסטון, חיכיתי בשדה 12 שעות. הגעתי פשוט ב 7 AM, במקום ב 7 PM. בעצם 15 שעות. כי הגעתי כנדרש 3 שעות לפני הטיסה. לא עזרו דמעות ותחנונים והכאה על חטאי שבמשך שנה לא טרחתי להפנים את לוח הזמנים והמידות האמריקאי המטומטם והמשכתי להמיר בעקשנות מיילים בקילומטרים ואינצ'ים בסנטימטרים (ודולרים בשקלים) בקיצור, חיכיתי פאקינג 15 שעות לטיסה. ולא שלמדתי את הלקח. עד היום אני לא יודעת מתי זה PM ומתי זה AM.
8. פעם גיליתי שהנוסע לידי חוגג יום הולדת באותו תאריך שלי! (רק כמה שנים לפני.)
9. פעם, זה קרה ממש לא מזמן, גיליתי שהנוסע שהתיישב לידי הוא האהוב שלי! זאת הייתה הנסיעה הראשונה שלנו יחד.
9. ובנימה אופטימית זו, אנא אחלו לי שאצלח את תורי האינסוף ואגיע אל הארץ המובטחת.
