1. בגלגול הקודם שלי כמרפאה בעיסוק, טיפלתי בפעוטות וילדים מעוכבי התפתחות, שהוגדרו, לפני עידן התקינות הפוליטית, כסובלים מפיגור. קל, בינוני או עמוק - זה היה הדירוג. אחד הקשיים הבולטים של רבים מהילדים הללו, היה הפקת דיבור. אני זוכרת צמד תאומות שנולדו שתיהן עם מיקרוצפלוס, ראש זעיר שהפסיק להתפתח בשלב מוקדם של ההיריון. הן סבלו מליקויים תפקודיים רבים, אבל הליקוי הקשה מכולם, היה, מה שקרוי, אפזיה מוטורית ; הן המהמו, לעלעו, נאנחו, צעקו, בלשון מרוצצת, בשפתיים כפותות. המילים הבודדות שהצליחו להוציא, במאמץ עילאי, היו חד-הברתיות; "אמא" היה בפיהן "מא". "תודה" היה "דה". גם "נדנדה" היה "דה". על בבקשה לא היה מה לחלום. המילה היחידה שהגו בשלמותה, וגם נהנו להפנות אותה אליי בשיא החשק וההתלהבות, הייתה "עוד." "עוד" גלגול בגליל. "עוד" דחיפה בנדנדה. "עוד" חיבוק שלי. "עוד" הידד שלי. "עוד בה". והכוונה הייתה ל"עוד במבה." כולנו הבנו אותה , את המילה, וצייתנו לה, אף שלפעמים נאמרה בנימת פקודה או בצעקה, כטבען של מילים קצרות - והשתיים היו מחייכות בסיפוק. שמחות להיות מובנות. הייתה זאת הפעם הראשונה שהבנתי כמה כוח יש למילה בודדה, ולמילה הזאת בפרט. קטנה וקצרה אבל גדולה ורבת משמעות.
2. גם בשפת הסימנים המילה "עוד" פשוטה לביצוע; מאלמים את האצבעות של שתי הידיים ומפגישים את קצות האלומות לנשיקה.
3. אבא שלי המתוק, שהלך לעולמו, מה הלך, רץ לעולמו, לפני 16 שנים, התגורר בשנותיו האחרונות בקריית שמונה. הוא עבר אליה אחרי שהבית שלו, שלנו, למעשה, עוקל על ידי הבנק בעקבות פשיטת הרגל שלו. (עוד אכתוב על זה). הייתה זו דירת עמידר קטנה ועתיקה שלא השתבחה עם הזמן. נהפוך הוא. החלונות לא נסגרו כמו שצריך, הברזים לא נפתחו כמו שצריך, דוד השמש היה רק דוד, בלי שמש, ואף פעם לא התחמם כמו שצריך, ובאופן כללי, חוץ מאבא שלי, שום דבר לא עבד כמו שצריך. אבא שלי עבד כל החיים שלו הרבה יותר ממה שצריך, והתפרנס מהעבודה הקשה שלו הרבה פחות ממה שצריך. זה אחד הדברים שהכי מעציבים אותי בעולם. בכל מקרה, אחיותיי ואני הפצרנו בו לעבור להתגורר בחיפה, קרוב אלינו, והוא תמיד היה עונה: "עוד לא. אולי כשאהיה זקן." הוא לא הספיק להיות זקן, כאמור. הוא נפטר בגיל 67. וה"עוד לא" הזה שלו, צירוף כל כך סתמי ויום יומי, כל כך לא הגיוני, כשחושבים על זה, מילה והיפוכה בנשימה אחת - הפך ל"לא עוד". סוג של נבואה שהתנבא אבא שלי על עצמו.
4. מידי שנה בראש השנה אני נזכרת בזה; זה היה לפני 15 שנים. היינו זוג צעיר עם שני ילדים, והגענו לבוסטון בגלל או בזכות, תלוי את מי שואלים, פוסט-דוקטוראט של בעלי. נעמי שלי עלתה בדיוק לכיתה א', ואני הצטרפתי, אחרי מסכת חיסונים שרק האמריקאים יודעים להמציא, ליומה הראשון בבית הספר הציבורי בברוקליין, "דבושיין סקול". בבית הספר למדו, ועדיין, הרבה ישראלים, ופועלת בו תכנית דו-לשונית מעולה, ועדיין, הילדה שלי, ימים ספורים בארץ חדשה, לא ידעה מילה באנגלית. שתינו היינו מלאות חששות ויחד נכנסנו עם כל יתר התלמידים לאכסדרה של השכבה הצעירה. ואז נשמע צלצול הכניסה לכיתות. באופן שנראה לי די טבעי, נכנסתי עם נעמי לכיתה. מיס פריין, המורה, המקסימה יש לומר, הורתה לכל ההורים לצאת מהכיתה. "איכפת לך שאני אשאר עוד כמה דקות?" שאלתי באנגלית הישראלית שלי, "נעמי לא יודעת אנגלית בכלל." מיס פריין נדה בראשה לשלילה, "אני מצטערת." "רק לעוד כמה דקות -" "אין צורך." השיבה מיס פריין בהחלטיות. "רק עוד כמה דקות?" התחננתי. "לא." פסקה המורה. וצריך לומר: אצל האמריקאים כל "לא" הוא לא סתם "no" כי אם "no-no". מה שאסור, אסור בתכלית האיסור. כל ההורים יצאו מהכיתה בצייתנות אמריקאית טיפוסית ופנו לענייניהם. אני התיישבתי על ספסל במרחק הצצה על שער בית הספר. בהפסקה, ניתרתי והלכתי לבדוק אם היא בחצר. לא ראיתי אותה. שוב נכנסתי לבית הספר. שוב ניסיתי את מזלי. הפעם הייתה התשובה "no more asking please" ובתרגום סימולטני לעברית, "באמא'שלך את מוכנה לעוף מפה?"
בסופו של אותו יום שלא אשכח לעולם, יצאה נעמיקי - בת שש פחות כמה ימים, כי נולדה בראש השנה - מהכיתה, המומה כמו אגרטל שלקחו לו את הפרחים. חשבתי לעצמי, אבא שלה אירגן לעצמו פוסט-דוקטוראט ואני מארגנת לילדה פוסט-טראומה. מיס פריין הודתה ש"היה לה קצת קשה" וש"היא באמת לא ממש הצליחה להסביר מה היא רוצה" ו"כן, לקח לנו זמן להבין שהיא צריכה לשירותים" אבל "יו נו מיס כהן, בסוף כולם מסתדרים" ובלה בלה בלה. אני התחלתי לבכות. פרצתי בבכי קורע לב מול הורי התלמידים האחרים והילדים והמנהל ואלוהים יודע מי עוד היה שם. הייתי בטוחה שאם רק היו נותנים לי להישאר עם הילדה עוד כמה דקות - הייתי חוסכת ממנה עוגמת נפש גדולה. מה עוגמת נפש? הייתי מצילה אותה. ולא רק אותה אלא גם את כל הישראלים בניכר. מה ישראלים? הייתי מושיעה את כל יהדות ארה"ב, צפון אמריקה והתפוצות כולל חצי שבט המנשה במומבאי. מה הפואנטה? אין פואנטה. אבל בחיי אלוהים שמאז אני אוהבת את ישראל הרבה יותר. בארץ בטוח היו נותנים לי עוד כמה דקות.
5. אני לא זוכרת אם זאת הייתה בדיחה, אבל מישהו סיפר לי פעם, שעורכי דין קיבלו ראשי תיבות שהולמים את המהות של העבודה שלהם. עו"ד. עוד דיונים. עוד סכסוכים. עוד סחבת. עוד כסף. אבל ככל שאני חושבת על זה, גם סופרים נגועים באותה מחלה. גם אנחנו רוצים עוד ספרים, לכתוב ולמכור. עוד קוראים, עוד התייחסויות, עוד תרגומים, עוד פרסים. עוד הכרה, זה לא נגמר אף פעם.
6. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מתי מספיק.
7. בגין היה ועדיין אחד המנהיגים הנערצים עליי. אני חושבת שהוא היה מדינאי גדול, פורץ דרך וישר דרך, עניין די נדיר בפוליטיקה, שלא לומר דבר והיפוכו. המחשבה עליו יכולה להביאני לידי דמעות, בחיי. הוא מוזכר כמעט בכל הספרים שלי, ופעם אפילו ציטט "המרכז למורשת בגין" קטע מ"מכתוב" (הקיבוץ המאוחד 2011). היום שבו התפטר, באומרו "איני יכול עוד", היה יום כל כך משמעותי עבורי, שבחרתי לנטוע אותו במרכז עלילת "גלבי" (ידיעות ספרים 2016), וככה יצא שאני מדברת עליו בכל הרצאה. פעם, בקריית עקרון, ניגשה אליי בסוף ההרצאה אישה מבוגרת ואמרה לי, "תדעי לך שאני לא מאמינה עלייך שאת ליכודניקית." "אני באמת לא ליכודניקית. בחיים לא הצבעתי ליכוד." עניתי. "אז זה לא הגיוני." קבעה, "איך זה מסתדר?" "אני בגיניסטית." הסברתי לה. "בדיוק כמו שלא כל העצים -ברושים. אבל כל הברושים עצים, ככה לא כל הבגיניסטים ליכודניקים, אבל כל הליכודניקים בגיניסטים."
8. כששלחתי לחברה הגאונה שלי, מיה טבת דיין את הלינק לרשימה הזאת, היא כתבה לי "זה נהדר, אחותי!" והציעה "תוסיפי גם הרהור על המילה עצמה." "כמו מה למשל?" שאלתי, והמיה, (גאונה, נו) שיגרה לי תוך שתי שניות את התובנה הבאה: "המילה עוד טומנת בחובה את האשליה שמאפשרת לנו לקום בבוקר ולא להתאבד מתוך חוסר התוחלת של החיים. יש בה את האמונה שיש לנו עתיד. עוד זמן. עוד סיכוי. עוד אפשרויות. עוד קצת או עוד הרבה. יש בה את כל התקווה האנושית הלא מוכחת וההכרחית לחיים שפויים."
אחרי שהיא כתבה לי את זה, חשבתי לעצמי, כל כך נכון. וזו בדיוק מהות הספר הנהדר של חיים גורי: "אף שרציתי עוד קצת עוד" (הקיבוץ המאוחד 2015) כמו גם ספרו המרטיט של טוביה ריבנר: "עוד לפני" (מוסד ביאליק, סדרת "כבר" לשירה, 2017.)
מָה עוֹד/ חיים גורי (מתוך "אף שרציתי עוד קצת עוד", הקיבוץ המאוחד, 2015)
מָה עוֹד תּוּכַל לוֹמַר וְלֹא אָמַרְתָּ, מֵאָז רֵאשִׁיתְךָ, בָּעֲיֵפוּת הַזֹּאת.
רֹב הַחֶשְׁבּוֹנוֹת לֹא נִגְמְרוּ.
יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ הַבָּא מִן הַהִתְעַקְּשׁוּת לֹא לְוַתֵּר, בְּאוֹתָהּ הֶמְשֵׁכִיּוּת.
אַתָּה לֹא תִּהְיֶה לְאַחֵר.
אֵין שׁוּם סִכּוּי לְהִתְרַגְּעוּת, בֵּין הַזְּרִיחוֹת וְהַשְּׁקִיעוֹת.
אַתָּה כְּמוֹ הַיָּם הַמִּתְחַדֵּשׁ תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר,
הָאוֹגֵר בְּשַׁלְוָתוֹ אֶת הַסְּעָרָה שֶׁבּוֹא תָּבוֹא,
שֶׁתַּעֲמִיד בְּנִסָּיוֹן קָשֶׁה אֶת הַחוֹפִים,
בְּהִתְפָּרְעוּתָהּ הַבִּרְיוֹנִית, מוֹחֶקֶת הַגְּבוּלוֹת, מִקַּדְמַת דְּנָא.
הַכֹּל מַתְחִיל בַּיֹּפִי וּבַפַּחַד.
גַּם הָאֲהָבוֹת הָהֵן שָׁבוֹת אֵלֶיךָ, נֶאֱחָזוֹת בְּאֶתְמוֹלֶיךָ.
מֵהֶן הַמְבַקְּשׁוֹת לְתַקֵּן אֵיזוֹ טָעוּת, שֶׁאֵין לָהּ כַּפָּרָה.
לַמְרוֹת הַשָּׁעָה הַמְאֻחֶרֶת מַה שֶּׁלֹּא הָיִיתָ
יִתְבַּקֵּשׁ בְּךָ לָשׁוּב וְלִהְיוֹת.
אַתָּה זִכָּרוֹן פֶנוֹמֶנָלִי הַמְסָרֵב לִדְעֹךְ עַד בּוֹא יוֹמְךָ,
עוֹד פֶּתַח תִּקְוָה שֶׁאַתָּה רָאוּי לָהּ, לְפָחוֹת, לְפִי בַּקָּשָׁתְךָ,
לְפִי הַבִּיוֹגְרַפְיָה שֶׁלְּךָ.
יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ פָּתֶטִי בְּמִלְחֲמוֹתֶיךָ,
בַּהֲלִיכָה הַזֹּאת הַמְצַוָּה לָלֶכֶת,
לְהִתְרַחֵק מִן הַמְּנוּחָה, זוֹ שֶׁהָיְתָה תָּמִיד שְׂנוּאָה עָלֶיךָ.
אַתָּה תַּמְשִׁיךְ לָנוּעַ כְּמוֹ עוֹד, לָנוּעַ כְּמוֹ יוֹתֵר, בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה מְאֹד.
אַתָּה מַבִּיט בָּרְאִי, מַכִּיר בְּקֹשִי אֶת דְּמוּתְךָ.
אַתָּה שׁוֹכֵחַ גַּם שֵׁמוֹת הַמַּמְשִׁיכִים לִזְכֹּר אוֹתְךָ.
מְנַחֲמִים אוֹתְךָ, שֶׁאֵין מַה לַּעֲשׂוֹת, שֶׁזּוֹ תּוֹפָעָה מֻכֶּרֶת בְּגִילְךָ.
בֵּינְתַיִם, אֵיכְשֶׁהוּ, עוֹדְךָ קַיָּם.
שָׁמַעְתָּ בָּאוֹמְרִים, שֶׁעֲדַיִן הָאָדָם יוֹדֵעַ עַל מֹחוֹ
מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ קֶצֶף־הַגַּלִּים עַל מְצוּלוֹת־הַיָּם.
עוֹד/ איריס אליה כהן (מתוך "שחרחורת", הוצאה עצמית, 2014)
בְּשֶׁל הַיְּלָדוֹת הַמִּתְפַּתּוֹת לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהָיִיתִי, בְּשֶׁל נְחִיל
תּוּתֵי הַבַּר, זִמְזוּם הַשֶּׁסֶק, הַשֵּׁיזָף, אִוְשַׁת הָאַבְקָנִים
הַנִּשָּׂאִים וְהָרוּחוֹת (אַרְבָּעָתָן), בְּשֶׁל הַתְּאֵנִים
הַמִּתְפַּקְּעוֹת מֵרֹב, קַרְנֵי הָעֵץ, סִגְנוֹן הָאֲבָנִים עַל הַגָּדוֹת
וּבַשָּׂדוֹת בְּשֶׁל הַלְכֵי הַמַּיִם בַּנְּחָלִים,
בְּשֶׁל גְּבָעוֹת הָרִים בְּעִבּוּרֵי הַחֹרֶף, (אֵיךְ הַשָּׁמַיִם
מִתְכַּסִּים עָבִים בְּבַת אַחַת) בְּשֶׁל הַמֶּרְחַקִּים
וְגֹבַהּ הָאֲוִיר, בְּשֶׁל הַצִּפֳּרִים אֲשֶׁר בְּמֹעַל כְּנָפֵיהֶן
וְזַרְנוּקֵי הַכּוֹכָבִים לְפַאֲתֵי הַכְּפָר אֵי אָז.
בְּשֶׁל כָּל הַנָּשִׁים שֶׁבִּי הַמֻּתָּרוֹת לַלֵּב, בְּשֶׁל
הַחַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר הִגִּירוּ נוֹף שָׁקֵט, קָצוּב,
בִּשְׁעוֹת הַחֲשֵׁכָה. בְּשֶׁל תַּכְלִית הַנְּקִישׁוֹת וְהַדְּלָתוֹת
הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁנִּפְתְּחוּ לִקְרָאת בּוֹאִי,
בְּשֶׁל הַחֲדָרִים שֶׁהִסְתַּדְּרוּ בְּשׁוֹךְ הַיּוֹם, סְדִינֵי הָרֹךְ
שֶׁנִּמְתְּחוּ, בְּשֶׁל חֶמְדַּת הַגּוּף, הַנְּשִׁימוֹת בְּעֵת,
פְּרִיצוֹת הָעוֹר, בְּשֶׁל הָאֲנָחוֹת בְּתוֹךְ, בְּשֶׁל הַזְּמַן
שֶׁלְּאַחַר, שִׁטּוּט יָדוֹ לְאֹרֶךְ יְרֵכִי וּבְעָמְקָהּ,
בְּשֶׁל עָרְפִּי הַנָּח, תְּנוּמַת פָּנָיו
בֵּין יְצוּעֵי נַפְשִׁי שֶׁלִּי יוֹצֵאת אֵלָיו, בְּשֶׁל רִפְיוֹן יָמִים
בְּצֵאת הָאוֹר, בְּשֶׁל הַיֹּפִי הַנּוֹרָא הַזֶּה בִּקַּשְׁתִּי
עוֹד
נעמי ואוריה, בוסטון, מסצ'וסטס, 2002
מה עוד ביקשת/ אריק ברמן