השעה לילה/ לודמילה פטרושבסקיה
אני מרגישה שחדוות החיים מפעפעת בי לאחרונה ביתר שאת בזכות ספרות גדולה שחזרתי לקרוא, שהנחתי בצד לזמן מה כי הפרנסה והעבודה והילדים ואימא וכו. והנה, שוב, בתוך כל הכיעור הקיומי, הפוליטיקה, העוולות, השחיתות, אני שבה לשתות ספרות גדולה שמזכירה לי שהחיים מורכבים מטריליוני פרטים קטנים ואני זאת שמתיכה, שבוחרת להתיך, או יותר נכון, למזוג, רק ספורים מהם אל תוך חיי.
אז הנה עוד ספר גדול. ענק. ובמהותו הוא התבוננות מעמיקה, חסרת פשרות, על חווית האימהות הטוטאלית, הקולוסאלית, הגרוטסקית לעיתים, היפה להפליא, הנשגבת ממש. אני חושבת שזה ספר שאחרי קריאה בו אנחנו מצוות להתבונן על האימהות שאנחנו מחדש.
והכלה סגרה את הדלת/ רונית מטלון
כל כך הרבה קורה בספר מועט כל כך. במהלך ספרותי מבריק משכנעת מטלון את הקורא לכעוס על מרגי, הכלה המסתגרת בחדרה ארבע שעות לפני החתונה, (הצלמת שהוזמנה מחכה בגינת לוינסקי, שנבחרה כלוקיישן לצילומים של לפני, חתיכת לוקיישן, כמו כל הנובלה) אחר כך מתפתה הקורא לכעוס על כל מי שמפציר בה לפתוח את הדלת, ובכלל, הדמויות כולן מרגי-זות, אחת אחת, אחר כך הקורא מרחם, עליה, על מרגי, ועל כל המרגי-זים כולם, אחר כך הקורא מהנהן, מזדהה, מרחם קצת על עצמו, ובסוף בסוף מתחשק לו רק לחבק את מרגי, את מתי, בן זוגה, את ההורים, את סבתונה, כי הוא מבין. אי אפשר שלא.
קראתי בנשימה אחת, בלילה אחד. איזו אבידה אחת גדולה, מאז'ורית, לספרות העברית. אני בטוחה שהיו לה עוד סיפורים רבים וחכמים כל כך מאחורי הדלת.
24 שעות בחייה של אישה/ שטפן צוויג
עוד יצירת מופת קטנה~ענקית של שטפן צוויג.. במהלך הקריאה סימנתי לי עשרות פיסקאות, להדגים בעזרתן כתיבה עילאית של חיבור בין גוף לנפש, לתלמידים שלי, אבל בסוף חשבתי שיותר הגיוני שהם פשוט ידאגו לקנות את כל הספרים של צוויג.
סוס אחד נכנס לבר/ דויד גרוסמן
חזרתי לספר הזה, אחרי מרתון שטפן צוויג שעשיתי בימים האחרונים, לקראת ריטריט הכתיבה שלי, ופתאום אני מבינה שדויד גרוסמן הוא שטפן צוויג שלנו. גאון שאין כמותו. היכולת לרדת לפרטי פרטיה של הדמות, נימי נימיה של הסיטואציה, המעברים בין המשלבים, ומעל לכל התנופה הסיפורית הפנומנאלית, שהלכה והשתכללה דווקא ככל שהתבגר. כמעט אין למצוא ב"חיוך הגדי" ואפילו ב"עיין ערך אהבה" סימנים מנבאים לתנופה הזאת.
מזל קטן: קלאודיה פיניירו : ספר אדיר אדיר אדיר, שסיימתי לקרוא בדמעות. לראשונה בחיי פגשתי, כלומר, קראתי, סופרת שהייתי רוצה לכתוב כמוה. קלאודיה פניירו. וואו. (עד עכשיו אלו היו רק סופרים גברים, להוציא דבורה עומר של ילדותי.)
ימי מעשה/ הדס גלעד
כל כמה שהספר היפה הזה הוגדר על ידי רבים כספר על אודות האימהות הטריה, אימהות בראשיתה, אני חושבת שמדובר דווקא בספר על אודות האימהות המאוחרת, כלומר, הגעה לאימהות בגילאי שלושים פלוס פלוס, ויתרונותיה הרבים, בעיקר כי הוא צרוף בתובנות ומחשבות בוגרות ומעמיקות, בחקירה מדקדקת של הפרטים הקטנים, הקושיות הקשות, בריאת השפה, שספק רב אם אימא צעירה, צעירה מידי, כמו זו שאני הייתי, מסוגלת לראות את הדברים באופן צלול כל כך, חף מהיסטריה, מציפיות מוגזמות, מהפרזות שהן לב ליבה, לטעמי, של האימהות הצעירה שנקלעתי אליה, בלי להבין דבר וחצי דבר, בקושי איך עושים ילדים. תרתי משמע. תקראו את הספר הזה, גם גברים יגלו בו צוהר וחלון למרחב שרב בו הנסתר והבלתי מובן.
דיו מרחקים/ יחזקאל רחמים
נדמה כי באה עדנה לשירה המחורזת. בעת האחרונה יותר ויותר משוררים מעזים לשלוח ידם אל קודש הקודשים של השירה העברית. אחד מהם, ואחד הטובים ביותר שבהם, לטעמי, הוא יחזקאל רחמים, שכבר שנים מוליך את שירתו הענוגה, הנוגה, מכמירת הגוף והנפש, למחוזות החרוז, המשקל והקצב. כל מי שקורא את שיריו מיד שם לב ללחן הסמוי הנתפס במילים, לניגון המצלצל לאורך ובסופי השורות. כמה כמה כמה עשיר (כמעט 100 שירים) הספר הזה, "דיו מרחקים". כמה מרהיבה העברית שלו, עולה על גדותיה מרוב יופי. כבר כמה ימים אני מתענגת על שיריו לעת ליל, ונרדמת מתפעלת מהלב עתיר הרחמים הזה, כשמו כן הוא.
מתוך הספר דיו מרחקים:
תמיד בזמן/ חגית פולק
ארבע וחצי לפנות בוקר, עוד לילה בחוץ, אני מעירה את איתני לאימון שחרית, בחיפה, ואנחנו יוצאים מהבית, שקטים. העיר הגדולה במרחק עשרים וחמש דקות נסיעה, הכבישים ריקים. כשאנחנו מגיעים, אני מחנה את הרכב עם הפנים מזרחה, אולי אצליח ללכוד זריחה, וברגע הבא אני שוב בתוך הספר היפהפה הזה, תמיד בזמן, של חגית פולק חברתי האהובה, שמונח למראשות מיטתי כבר שבוע ולא יכולתי אלא להעיר גם אותו ולקחת אותו איתי לקריאת שחרית, והנפש נפקחת.
מדובר בסיפור, לדעתי ראשון מסוגו, המתאר בעדינות, דייקנות ותבונה יוצאות דופן את חייה של נטע, צעירה ישראלית, בארץ השמש העולה. כן, יפן. ואכן שורה על הספר הזה אווירה זרה מאד, רחוקה, ויחד עם זאת מוכרת, כי בני משפחתה של נטע כותבים לה מכתבים. מהארץ, ואגב כך אנו מתוודעים לילדותה והתבגרותה המוקדמת.
חגית פולק מסיטה את קירות נייר האורז הדקיקים ומגלה, לי לפחות, מציאות אחרת, מרתקת, שאף פעם לא ממש הבנתי, ואני עדיין מתקשה להכיל. אבל זה מופלא. מסעיר ממש. כבר כמה ימים שיפן, שמעולם לא הייתי בה, נכנסת לי לחלומות.
תקראו. אתם רוצים לקרוא את הספר הזה.
בזמן שחיכיתי לשמש/ אלנתן מיה
צועקת בחוצות, בכל כוחי, בחיי, משורר צעיר, כביר, אדיר! אלנתן מיה הוא משורר צעיר כביר אדיר! תקנו את הספר החדש שלו. פליז. אנחנו ממש חייבים שהוא יישאר כאן. לעוד הרבה זמן.
מגב הספר:
בזמן שחיכיתי לשמש מגיש בפני קוראיו שירה אישית המחוברת במקביל לשורשי התרבות היהודית־ישראלית. מהלך חייו של המשורר אלנתן מיה, שנולד לעולם דתי וחתר ממנו בשאלותיו מבלי לגדוע אותו לחלוטין, מאפשר גישה לרבדים עמוקים של השפה העברית ושל שפת הנפש. שיריו נעים בין המרחב הביתי והאינטימי לבין מרחב יקומי־קיומי שבין אדם לטבע ובין אדם לאלוהיו. בכתיבתו מבטא מיה קול גברי בשירה המעזה להיות חושנית, פגיעה ורכה. במציאות חיינו, זהו קול ייחודי, השואף "להניח אינסוף בסוגריים" — ואנו עדים לשורות הלוכדות בתוכן עולם. (הדס גלעד)
מתוך הספר:
